דיון תזכורת בנוכחות הצדדים יתקיים היום (ראשון) בבית המשפט המחוזי. במרכז העניינים: ויקטור קטן בן ה-76 החשוד בביצוע ירי בחניון ברמלה והריגתו של אופיר חסדאי בגלל ויכוח על מקום חניה. בכתב האישום נגד קטן נכתב כי ביולי 2019, הגיע קטן עם אשתו לקניון עזריאלי ברמלה וחיפש חנייה. באותה העת, חיפש חסדאי ז”ל עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות גם הוא חנייה. אשתו של קטן יצאה מרכבם וחיפשה חנייה – וכשאיתרה מקום פנוי התקרב למקום גם חסדאי. קטן הספיק להחנות את רכבו עם החזית לקיר כשהוא חורג מסימוני החנייה. בשלב זה, נטען, יצא חסדאי מהרכב והתקרב לאשתו של הנאשם בעודו צועק “למה אתם חונים בשתי חניות?”. בין השניים התפתח דין ודברים, שבמסגרתו הכתה אשתו של הנאשם את חסדאי באמצעות התיק שלה, ובתגובה צעק חסדאי “מה את מרימה עליי ידיים?” והדף אותה בשתי ידיו. אשתו של קטן נפלה ארצה על ישבנה – וחסדאי התחיל לחזור לכיוון רכבו. קטן מרכבו, התקרב לחסדאי וצעק: “למה אתה מרביץ לאשתי?”. הוא הסתובב לרכבו, ומבלי שהזהיר או אמר דבר – הוציא אקדח שהחזיק ברישיון וירה בחסדאי מטווח קצר. הקליע פגע בירכו הימנית של חסדאי, שזעק: “מה אתה יורה בי?”. גם אשתו של קטן צעקה לעברו לחדול, אך הוא לא נענה וכיוון את האקדח לפלג גופו העליון של חסדאי – וירה בחזהו. הקליע פגע בריאות ופילח את ליבו של חסדאי בן ה-40. צוותי מד”א פינו אותו במצב אנוש תוך כדי החייאה לביה”ח אס, הרופא שם הרופאים נאלצו לקבוע את מותו.
שלב ההוכחות במשפט הירי בחניון ברמלה שהוביל לרצח של אופיר חסדאי בגלל ריב על חנייה התקיים בינואר האחרון. ויקטור קטן העיד: “קניתי את האקדח ב-85′ כשעבדתי באילת לצורך הגנה עצמית. כנהג מונית הייתי עובד בלילה, בבית אריה בשטחים, היינו עוברים בכפרים ערביים. בעבודות אחרות המשכתי להחזיק אקדח ולקחת אותו למקומות שעלולים להיות מסוכנים. יריתי בו בעבר רק במטווח… הנשק בדרך כלל נשאר בכספת, זה לא הפריע לאף אחד. אף אחד לא אמר שבגיל 70 צריך להחזיר אותו”. לשאלה למה לקח את האקדח איתו, השיב: “אסור להשאיר אותו בלי השגחה וזה היה נותן לי הרגשה יותר טובה של ביטחון. בשנים האחרונות לא יכולתי לנהוג, אז אשתי נהגה. אבל ביום המקרה אשתי לא יכלה לנהוג, אז אני נהגתי”.
קטן סיפר על השתלשלות העניינים ביום הרצח. “נסענו לעשות בדיקה למוניקה אשתי באזור רמלה-לוד. באחת וחצי אמרתי לה ‘בואי נשתה איזה קפה בקניון’. נסעתי לקניון, נכנסתי מהכניסה של הכיכר ופניתי שמאלה לחניה כלשהי שנראתה לי פנויה. לא הייתה כזו, וביקשתי ממוניקה שתרד ותכוון אותי. בינתיים התחלתי לצאת, הסתכלתי לכל מקום, ראיתי שהיא עומדת כבר באיזשהו מקום והיא סימנה לי שיש חניה. “לקחתי ימינה, עשיתי סיבוב ונכנסתי לחניה. ברגע שנכנסתי אני רואה שיש בין העמודים ארבע חניות, שתיים מהן היו עם מכוניות גדולות שחנו באלכסון. ניסיתי לתמרן כמה שיותר צמוד לרכב שייתן לי גם לצאת, בשביל לחנות ככה צריך להסתכל אחורה. הסתובבתי פתאום, ואני רואה שמרביצים למוניקה. התגובה שלי מאוד מהירה – זה מעלה אותי בלחץ, אני יוצא מהר מהאוטו, צועק על הבן אדם ‘למה אתה מרביץ לאשתי?’, אין תשובה. יש עוד מכה או דחיפה והיא נופלת… הוא איש צעיר, בן 40-30, כשיצאתי מהאוטו מוניקה עמדה והתווכחה איתו. אז יצאתי מהר מאוד, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהר לכיוונם. ברגע שראיתי שהיא באמת קיבלה מכה או דחיפה, השארתי את התיק על הבגאז’ של האוטו, ואני רואה שהיא נופלת, כלומר קיבלה עוד מכה או דחיפה. ברגע שהיא נופלת על הרצפה, אני הייתי בכיוון שלהם. ראיתי פתאום את כל האדם הזה, לא יכולתי להתקרב, אני בן 74, מה אני אלך לעשות עם בן אדם חזק ממני? ללכת לדחוף אותו, לתקוף אותו, לעצור אותו בכוח – זה לא היה בכוחי. הוא שיא הכוחות בן 40 ואני בן 74 שכבר עזבתי את העבודה כשאין לי כוחות. אמרתי שאפחיד אותו באקדח, שאולי הוא ילך אחורה ויפסיק. לא יודע אם צעקתי משהו או אם הוא צעק משהו. כשהראיתי לו את האקדח, רציתי להיות בין שניהם, בין מוניקה לרצפה, שני צעדים לכיוון שלהם. לקחתי את התיק מהמכסה של הבגאז’ של האוטו ושלפתי מהר את האקדח”.
על רגעי הירי סיפר קטן בעדותו: “זרקתי את הנרתיק של האקדח, וכנראה, אני לא זוכר, כבר דרכתי בדרך. נכנסתי בין שניהם, בין מוניקה לאופיר חסדאי, מוניקה על הרצפה. לא הסתכלתי עליה כל הזמן, העיניים שלי על הבן אדם. ‘מה הוא יעשה עכשיו?’. ראיתי שעוד שנייה הוא עומד לתת לה עוד מכה, זו הייתה הרגשה שלי. פחדתי מהנפילה שלה, אישה שעברה דברים רפואיים בעברה, מאוד פחדתי שתמות, העיקר שלא תקבל עוד מכה. זה מה שניסיתי לעשות, למנוע את זה, רק לעצור אותו… התקרבתי שניים-שלושה מטר אליו, ואז יריתי לו ברגל כדור אחד, כנראה רק אחד. הייתי מאוד בלחץ כשראיתי אותו פצוע, נכנסתי להלם. לא יכולתי להבין מה לעשות, מה אני עושה, מה אני אעשה. לא יכולתי אפילו להסתובב לראות את מוניקה. זה פחד, לא שמעתי כלום, הייתי מצפה מבן אדם שמרימים עליו אקדח שיעשה איזושהי תנועה, שיגיד ‘טוב, זהו, די, מספיק’. כנראה שאני עוד באמת בהלם ועם רעידות ידיים מהירייה הראשונה. הידיים רעדו וכנראה נפלט כדור (נוסף-ל”ל)… שלוש שניות או ארבע שניות גג. אני לא יודע איך יצא כדור. ההסבר ההגיוני שלי שזה בגלל רעידת הידיים, והאצבע הייתה על ההדק, כנראה נלחץ עוד פעם”. אחר כך הוסיף: “לא חלמתי שזה יקרה לי, אני מאד מבקש סליחה”.
מדינה של רוצחים ואנסים שהכסף משחרר לחופשי.
המשטרה ובתי המשפט רקובים מהיסוד.