לאחרונה פורסם בכלי התקשורת, כי אחד מכל שבעה ישראלים סובל מהתמכרות. העלייה המשמעותית היא בשימוש בסמים, בתרופות מרשם, מין ופורנוגרפיה וכמובן, לאלכוהול ולהימורים. מתוכם, רק 10% פונים לטיפול בנוגע להתמכרות שלהם והאוכלוסייה הפגיעה ביותר היא זו הנעה בין הגילים 18-35. הנתון המטריד הזה מעלה את השאלה החשובה: מה יהיה על העתיד של דור העתיד? “זה לא מפתיע אותי ש-90% מהאנשים המכורים בישראל לא פונים לעזרה” אומר אמיר אמסלם שהקים לאחרונה את מרכז הגמילה “שביל הדרך לחיים” בבאר יעקב. “אסור לנו לשכוח שיש כאן שני פקטורים עיקריים דומיננטיים המשפיעים על קבלת ההחלטה” הבושה – מה יגידו, וההכחשה – אני מסוגל לצאת מהמצב/אני לא מכור.”
מי שמכיר את אמיר
מילדות וודאי זוכר אותו כהבטחת הכדורגל ההיא מג’רסי, שלא מומשה. הנער האנרגטי שגדל והתחנך בעיר רמלה, ושיחק בתור שוער כדורגל בקבוצות הילדים והנוער, היה דמות דומיננטית שכולם ידעו שייצא ממנו משהו. אבל לגורל ולמסלול החיים, תוכניות משלהם – והמימוש העצמי של אמיר אמסלם הגיע מכיוון לא צפוי בכלל.“היה לי ולכל הסביבה שלי ברור שאני אהיה שוער כדורגל מצליח”, נזכר אמיר. “לא היה בכלל תרחיש אחר. הייתי מסומן, והתקדמתי בצורה מאוד יפה בקבוצות ששחקתי בהן. כשהייתי בערך בן 13 נפצעתי בראש ממכה של כדור, לא משהו רציני. אבל ההורים שלי נכנסו לחרדות ופחדו שאפצע פציעות חמורות יותר, והטילו וטו על כל מה שקשור במשחק. לא הרשו לי לחזור להתאמן עם הקבוצה, גם השיחות של המאמנים איתם לא הועילו. ככה מצאתי את עצמי יושב בבית, מנסה להעביר את הזמן שפתאום התמלא לי בכלום ושום דבר, והשתעממתי. ניסיתי ללמוד, ניסיתי לעבוד עם אבא שלי בעסק המשפחתי – אבל זה לא היה זה. הרגשתי תלוש מהעולם שאותו אני מכיר ופניתי לריגושים במקומות אחרים”.
את הריגושים שאמיר חיפש, וגם מצא, אפשר להגדיר בקלות במילים: חיי רחוב. הוא נשאר הילד הטוב של ההורים שלו, אבל הסתובב בחברה רעה. נפגש עם צעירים מפוקפקים שבשלב מסוים סיפקו לו סמים קלים, ומשם הדרך להתמכרות אליהם הייתה קצרה. “מה שקרה לי בזמנו נקרא: חזירות בהתמכרות”. מסביר אמיר: “השימוש בקנאביס הפך להיות פחות מרגש, ככל שהיה יותר אינטנסיבי – אז השתמשתי יותר. די מהר חיפשתי חומרים חזקים יותר, שישפיעו מהר וטוב יותר- והדרדרתי לשימוש בהרואין. אפשר בכלל לדמיין את זה? ילד, נער בן 14,15 שמשתמש בהרואין. שמכחיש שהוא בבעיה. שלא מעוניין שיעזרו לו. אני כ”כ מצטער על העוול והצער שגרמתי להורים ולמשפחה שלי. רק עכשיו כאבא לילדים אני מבין עד כמה הם היו חסרי אונים ועד כמה שהתפילות והמעשים שלהם להצלה שלי – היו הדבר הנכון בזמן הנכון”.
הנתונים המדאיגים על טווחי הגיל של המכורים שיש היום בישראל בוודאי לא מפתיעים אותך.
“בואו נגיד שהקורונה לא עשתה חסד עם אף אחד. גם ככה החיים מאתגרים – יש פה התמודדויות עם מצב בטחוני, כלכלי, חברתי, השגרה שוחקת וכולם מחפשים ריגושים ועניין. מה שהקורונה עשתה פה זה להחריף את התלות של האנשים בדברים חיצוניים, שיגרמו להם להפיג שעמום, או להוריד מתח וחרדה – ולא פעם אני שומע על חבר’ה צעירים מאוד שלא פותחים את היום שלהם בלי גראס או משקה אלכוהולי. זה מטריד”.
האם בהכרח כל אחד מאיתנו עלול להתמכר למשהו בחייו?
“יש דבר כזה שנקרא “אישיות מתמכרת” – והיא מאפיינת בנאדם שאין לו מעצורים או גבולות. אנשים שלמרות שהם יודעים בוודאות שמה שהם עושים מזיק להם, פוגע בקרובים אליהם – הם ממשיכים בשלהם, ומוכרים לעצמם סיפורים שהם יכולים לצאת מזה לבד מתי שרק יחליטו. וזה לא תמיד באמת נכון”.
הזכרת מקודם שאתה אבא. כיצד אתה ממליץ להורים אחרים שמתמודדים עם נוער מתמכר בבית, לצאת מהמצב בצורה בטוחה?
“וואו זו נקודה מאוד רגישה. ההורים שלי סבלו המון, היו חסרי אונים וחסרי יכולת להתמודד עם המצב. אני זוכר שכשכבר כן הצלחתי להביא את עצמי לכך שאני הולך לגמילה – המרכז שאליו שלחו אותי היה לא נעים בלשון המעטה. לא אסתטי, לא בהכרח מאורגן ומסודר. ההרגשה הייתה לא נוחה וזה השפיע עליי. הורים צריכים להבין – שהיום יש ברשותם המון כלים להתמודדות נכונה עם המצב, באופן נגיש ומיטיב. יש אנשי מקצוע בקהילה, או מומחים לענייני התמכרויות שאפשר להגיע אליהם להתייעצות באופן פרטי, ומרכזי הגמילה של היום, הם לא מה שהיה פעם. כשיצאתי מבית החולים לאחר שיקום ממושך – הסמים פגעו בי קשה מבחינה גופנית – הבטחתי לעצמי שאני אעשה הכל כדי לספק למי שזקוק לי, את התמיכה המלאה בצורה הכי נעימה ומסבירת פנים שאפשר. ב”שביל הדרך לחיים“, ההרגשה היא של בית. יש לנו מבשלת מדהימה, צוות מקצועי מסור ומיומן ומדריכים שנמצאים 24 שעות ולאורך כל השבוע. יש ג’קוזי, עמדת משחקים, סוסים בחצר וים של שמש – אבל יש גם סדר יום קפדני, משמעת ועשייה משמעותית. לקחתי בחשבון שאחרי שנים של קורונה שהרסה לאנשים רבים את הפרנסה, לא תהיה לכולם האפשרות להכניס את עצמם או את היקרים להם למרכז גמילה יקר – ולכן “שביל הדרך לחיים” שם לעצמו כעיקרון מנחה את עניין הנגישות במחיר. ויש לנו גם עקרון מוביל של תרומה לקהילה ואנחנו מוצאים את הדרך לשלב במרכז שלנו גם מעוטי יכולת”.
את מרכז הגמילה, שאמיר מתכנן לו פריסת סניפים ארצית, ייסד אמיר ממש לאחרונה כשהוא כבר גמול הרבה שנים. כעת יש לו את היכולת, הידע והניסיון לעזור לאחרים בצורה אפקטיבית ומלאה . “היום אני איש משפחה ובעל עסקים, והבנתי דבר או שניים על החיים. הבנתי בשלב מסוים שאולי הייעוד שלי על הכדור הזה הוא לא כשוער על מגרש הכדורגל, אלא כשוער שמונע מנשמות טועות להכנס אל שערי הגהנום. ממש כך. התמכרות היא דבר קשה, מורכב, ואני חושב שהשליחות הזו שלי היום, הייתה שווה את כל הסבל והמועקה מהעבר”.
מליאת גולדשטיין, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, החברה בקהילת המטפלים של SomeBuddy, מסבירה:
“התמכרות היא ביטוי של תלות שלנו כבני אנוש, בדבר חיצוני מסוים. זה יכול להיות כל דבר שהאדם חש שבלעדיו הוא לא יוכל לתפקד: סמים, אלכוהול וכלה בקניות ובהתמכרות לעבודה. בסופו של דבר הגוף מתרגל אל החומר או אל הפעולה, וכדי להגיע להשפעה טובה יותר, בהכרח בשלב מסוים האדם-המכור יצטרך להגביר את השימוש או להגדיל את המינון. ההתמכרות היא תופעה ביולוגית, פסיכולוגית, וגם חברתית”.
איך נדע האם אנחנו מכורים?
1.עליה בתדירות השימוש– דחף הולך וגובר לצרוך את החומר או הפעילות כדי להשיג הקלה לכאורה במתח העולה. זה כבר מעבר ל”נעים לשתות כוסית יין”, זה ממש צורך שבבסיסו מורגש מתח להשיג את החומר בתדירות גוברת וכמות גדלה.
2.התנהגות אובססיבית– האדם לומד שכדי להשיג את ההנאה וההקלה הוא צריך את החומר. מורגשת פגיעה בתפקוד, עד כדי כך שאי אפשר לתפקד בלי החומר. זו ממש נורת אזהרה חמורה. כשאדם מרגיש שהוא “לא יכול בלי”
- אי שקט- האדם מתחיל להיות מוטרד איך להשיג את החומר. המצוקה הרגשית שהייתה בבסיס, מתחלפת עכשיו במצוקה סביב השגת החומר והשימוש שהופך להיות מרכז החיים והפעילות.
- סודיות– האדם יסתיר מסביבתו את העובדה שהוא משתמש או מבצע פעולות מסוימות, ויכחיש את העובדה שהוא זקוק לעזרה בהפסקה. מניפולציות הן שם המשחק.
מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ומייסדת הסטארט-אפ בתחום הנפש, SomeBuddy מסבירה על החשיבות של המסגרת הספורטיבית בחייהם של ילדים ובני נוער: “הנוער שלנו יצא אל החופש הגדול ממש עכשיו – והיעדר הגבולות והמסגרות הן מתכון להזדמנויות בעייתיות. תוסיפו לזה את העובדה שהחוגים גם הם יצאו לפגרה, הילדים ימצאו את עצמם חסרי מעש ממשי, או שגרה מיטיבה – ולאור העלייה המטורפת גם ככה בהתמכרויות בקרב צעירים בישראל, אנחנו יכולים להבין לבד לאן כל זה עלול להגיע. אז כולנו כבר מסכימים על זה שפעילות גופנית ספורטיבית מועילה לבריאות ותורמת לשמירה על משקל תקין, מגבירה מוטיבציה לעיסוקים נוספים ומשפרת את מצב הרוח – אבל בעיניי, החשיבות הגדולה יותר שיש לספורט בחייו של ילד – היא עמוקה יותר ובעלת משמעויות רבות; השיפור בתחושת המסוגלות, היכולת של הילד מצד אחד להנהיג ומצד שני לפעול כחלק ממערך קבוצתי, הלמידה החשובה של ההתמודדות עם כישלון או אי-הצלחה ויותר חשוב מזה – הדרך להתמודד נכון גם עם הצלחות ורגעים שמרוממים אותו אל גבהים חדשים. גם אם הילד לא מתעד להיות מסי או סטף קרי הבאים – ממליצה לכל ההורים להתארגן ביחד לקבוצות ספורטיביות מגוונות, מכל סוג שהילדים שלהם מעדיפים – ולייצר להם שגרה בריאה וקבועה של מחויבות ל-לו”ז, לתזונה, לפעילות ולתנועה – גם בחודשיים הקרובים שעלולים להיות מועדים לפורענות”.
