מיזם חדש של ארגון הנוער ‘נטע אילת’ להפגת בדידות הקשישים בעיר באמצעות פעילויות טכנולוגיות וחברתיות משותפות. מי שעומד מאחורי המיזם הוא מעיין גברי (41), יליד אילת, נשוי ואב לשניים המנהל את “נטע אילת” מזה 8 שנים. לדבריו, “תמיד דאגנו לייצר בעיר המון פעילויות מול הגיל השלישי. היוזמה לפעילויות עם הגיל השלישי עלתה דווקא מהצד של החניכים כי לרוב המיומנויות הטכנולוגית של הגיל השלישי פחות חזקה. עד היום עשינו דברים נקודתיים, ממפגש פעם בכמה שבועות ועד לקורס שלם בו חברים מקבוצת הגיל השלישי מהעיר נפגשו עם חניכים שלנו . מספר גברי. המיזם החדש הגיע מתוך מחשבה ורצון שלי לעזור לאוכלוסיית הקשישים בעיר.
“בשנתיים האחרונות אני משרת במילואים כקצין התנהגות האוכלוסייה של אילת ונחשפתי למצב של מציאות מאוד קשה של בדידות הקשישים באילת”, מוסיף גברי. “בחודשים האחרונים היו מקרים באילת בהם קשישים נפטרו בבתיהם ואיש לא ידע זאת עד שנדף ריח רע מדירתם. הרגשתי שחייבים לעשות עם זה משהו, זה רק העלה את הצורך לפרויקטים כאלה.
“בשנה שעברה היו כמה חניכים שרצו להפוך את המיזם להתנדבות ממוסדת ובתחילת השנה התחלנו ליצור מסלול אחד על אחד בו כל קשיש/ה חובר לנער/ה שמבלה איתו/ה את כל השנה יחד. הנוער והקשישים שייכים לאותה הקבוצה”.
גברי מוסיף ואומר כי היה לו חשוב לשמור על שיח בגובה העיניים ועל קבוצה אחידה. “כיום, במיזם לוקחים חלק 8 בני נוער ו8 קשישים. זוהי קבוצה מעורבת שיש להם מדריכה אשר מעבירה להם את התוכן הטכנולוגי, ואת התוכן החברתי אנו לוקחים מתכנים קיימים של עמותת תפוח. זה מתקיים באופן ספציפי ופרטני. לדוגמה כאשר מדברים על נייד אז כל צעיר יוציא את הטלפון שלו ויעבוד עם הקשיש על נושאים בהם הוא מתקשה. בדרך כלל בזמן השעה הטכנולוגית הנערים יותר עוזרים לקשישים ובשעה החברתית כולם פועלים יחד. אנחנו מקווים שלקשישים יהיה יותר מה לתרום. מעבר למפגש הפרונטלי שמתקיים פעם בשבוע, על הנערים לקבוע שיחת טלפון פעם בשבוע עם הקשיש/ה אליו/ה חברו”.
מהו המקרה שהכי זכור לך מהפעילות ב’נטע אילת’?
“אחת הקשישות סיפרה שבעלה מאושפז במקום שיקומי בבאר שבע והיא לבד בבית עם צורך לדבר עם מישהו. היא מתחילה לדבר עם עצמה כדי לשמוע משהו. זה קרע את ליבי”.
“ההכנה למיזם הייתה ארוכה” בוסיף, “ערכנו שלושה מפגשי הכנה לנערים וביום ראשון האחרון התקיים המפגש הראשון שעבר בהצלחה מרובה. בהתחלה הייתה קצת תחושה של אי נוחות אך ברגע שחילקנו אותם לזוגות הם התחברו ולא רצו ללכת”.
