רבי שניאור זלמן מלאדי זיע”א בעל ה”תניא” היה נודד לערים רבות, כפי שנהגו תלמידי הבעל שם טוב, כדי לפרסם את שם ה’ בעולם ולהלהיב את האנשים הפשוטים
כשהגיע לכל כפר וכפר ביקש הרבי מהגבאי רשות לדרוש. באחד הימים הגיע הרב לכפר בו הגבאי היה עם הארץ. אמר הגבאי: “איני מכיר אותך, לכן אני לא יודע אם הנך ראוי לדרוש בבית המדרש שלנו, אלא אם תענה על קושיה שנתעוררה לי זה עתה”. הסכים הרב והגבאי שאלו: “על הפסוק ‘וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה’ (שמות א’, יד’) יש טעמי מקרא שמחים – יש ‘קדמא ואזלא’ וכן את הטעם ‘רביע’ שבקריאתם מסלסלים ומנגנים. והפסוק עצוב הוא, שהרי המצרים מיררו את חייהם של ישראל בעבודה קשה.
השיב לו רבי שניאור: “לפי החשבון, בני ישראל היו צריכים להיות במצרים הרבה יותר שנים, אולם לבסוף יצאו מאה ותשעים שנה לפני הזמן. בגלל קושי השיעבוד בורא עולם קיצר להם את הזמן, לכן הטעמים שמחים. ועוד, הטעמים ‘קדמא ואזלא’ הם בגימטריא ק”ץ, כמנין השנים שהרוויחו ויצאו לפני הזמן המתוכנן”. לאחר הדרשה הנפלאה הזו הסכים הגבאי ונתן לרב רשות לדרוש… (הרב מטאלנא)
חייו של אדם הם כהרים וגבעות, פעם הוא למעלה, צוחק ומאושר ופעם למטה, פגוע, חרד ודיכאוני. אחד הדברים האסורים בשבת הוא להשוות גומות, כלומר לשטח את הקרקע שתהיה אחידה. מלאכה זו אסורה באיסור בונה. אולם אם אדם רוצה לבנות את עצמו, להרים את עצמו מעלה, לצאת מכל פגיעה ודיכאון, לצאת מקושי אל אושר ושמחה, הוא חייב “להשוות גומות”, לשטח את חייו, להרים את הגבעה אל ההר.
בני ישראל עבדו בפרך, אולם הקושי הביא להם גאולה, יוסף היה בבית הסוהר, החושך בו היה נתון הביא אותו למלוך על אימפריה גדולה שמונים שנה. אולי עכשיו אנו מרגישים את הקושי עד עצמותינו, אולי הימים מכניסים אותנו לבועה של דאגה. נזכור תמיד שאין רע יורד מלמעלה, המצב בו אנו נמצאים יביא אותנו למקומות טובים יותר, הקושי הוא זירוז הישועה.
תרים את עצמך, אל תחפש לנבא את העתיד, אל תכניס את עצמך למקומות אפלים, הסתכל על הטוב שיש בעולם, על ערכן של מצוות אותן אתה מקיים, על האור שיש תמיד מעבר לאופל. הקשיים חולפים כמו השנים, תנצל אותן לאושר ושמחה גם בזמנים פחות מוארים.
