"תלכו עם הראש למעלה והאף למטה", כך נהג יוסי לומר לכולם. ואף שמעולם לא הכרתי אותו, סיפורו של יוסי טהר ז"ל, הגיבור הלוחם, חדר עמוק לחדרי לבי.
שנה חלפה מהיום בו ההקפות הוחלפו בהתקפות. מהיום בו תחילת הקריאה בבראשית התחלפה בתוהו ובוהו. היום בו התגלו אינספור גיבורות וגיבורים, שגבורתם כתבה את ההיסטוריה, ותמונותיהם המחוייכות נחרטו בלב כולנו.
חוץ מיוסי. יוסי טהר, אשר בחייו ובמותו לא תמצאו רמז לדיוקנו או לתמונתו, אך סיפור גבורתו ראוי שיסופר ויילמד בבית ספר לגיבורי על, ובבתי ספר בכלל.
את סיפורו של יוסי שמעתי מפי אביו, אשר השכול התדפק על דלתו כבר בעבר, עת שכל את בנו רועי, לוחם הנח"ל.
יוסי, סגן מפקד יחידה בשב"כ, הוקפץ ליחידתו ב-7.10. בתוך הכאוס הגדול, אחד מלוחמיו חטף כדור, שכב בשטח ואיש לא הצליח להגיע אליו. "תדאג לאשתי ולילדים, אני מאבד כוחות" לחש ליוסי בטלפון בכוחותיו האחרונים. אבל יוסי לא וויתר, נסע לדרום תחת אש, איתר את הפצוע, טיפל בו ודאג לפנותו. חייו של הלוחם ניצלו.
משם המשיך יוסי, עם לוחמים שהצטרפו אליו, אל קיבוץ מפלסים, כשבדרכם ניטרלו 2 טנדרים עמוסי מחבלים ובשלב מסוים פרקו מהרכב והתקדמו בתעלות לצד הכביש. 2 מחבלים שהגיחו ממרחק טעו לחשוב כי יוסי הוא אחד משלהם וקראו לו בערבית. יוסי לא חשב פעמיים. התקדם לעברם, חיסל את שניהם, ובחוכמתו הרבה נטל את מכשיר הקשר שלהם, דרכו למד על תכניותיהם הנרחבות. זה לא רק מפלסים הוא הבין, "אנחנו במלחמה".
בכניסה לקיבוץ מפלסים מצא מחבלים שמעלים עובדים תאילנדים על טנדר, ויחד עם חברי כיתת הכוננות וצוות לוחמיו, חיסל את המחבלים וחייהם של העובדים ניצלו. בעיצומם של הקרבות, שמע במכשיר הקשר של המחבלים כי מאות מהם מתכוונים להגיע דרך אנדרטת החץ השחור, רכובים על אופנועים, למרכז הארץ. הוא הרים כלי טיס לאוויר שתקף את המחבלים באנדרטה, חיסל כ-150 מהם והבריח את השאר.
איש אינו יודע כמה אנשים הציל יוסי בתושייתו, בחוכמתו ובאומץ לבו. אני מעריך שמדובר באלפים. אולי עשרות אלפים. אולי הציל אותי ואת משפחתי. אולי אתכן ואתכם. גם יוסי לא יודע. הוא לא זכה לחזות בתוצאות מעשיו. נורה ונהרג כשניסה לאגף את המחבלים לבדו מהכניסה האחורית לקיבוץ מפלסים.
הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. ומורשת קרב מפוארת שרובה תישאר במחשכים.
סיפורי גבורה רבים נכתבו בשעות ההן בין כבישים, תעלות ושבילי העוטף, על חלקם עוד נשמע, את חלקם כנראה שלא נכיר לעולם. אני שמח שזכיתי לשמוע את סיפורו של יוסי, ועוד יותר על הזכות להעביר אותו הלאה.
זהו ערב חג נוסף שעובר עלינו בצל המלחמה. ערב שמחת תורה. ואני יודע שבזכות יוסי, וגיבורים שכמותו, תגיע גם תורה של השמחה.
