ה’ יצר את האדם כגוף אחד הכולל זכר ונקבה. אחרי החטא הקדמון נוצר פער בין מעמדו של אדם הראשון וחוה אשתו. מאז ועד עצם היום הזה האנושות מבקשת לעשות את התיקון המתבקש להשוות את מעמדה למעמדו ופועלת להסרת החסמים המונעים קיום שוויוניות בין המינים. השאיפה האנושית הטבעית היא להחזיר את האנושות אל החיים טובים שאדם וחוה חוו בגן עדן מקדם. ייעוד זה יתגשם עם השגת השלום בין בני האדם כשהלבבות יפעמו כאיש אחד בלב אחד המאמינים באל אחד. כל ניסיון ליצר אחדות בניגוד לאמור בתורת ישראל לא יצלח, אמר הרב אפרים זלמנוביץ, הרב הראשי מזכרת בתיה.
**
כל עשיה בעולם באה לתקן את הקלקול שגרם החטא הקדמון (זוהר) ופער תהום פעורה בין אדם לחוה אשתו, המפרידה ביניהם וחוסמת את הדרך לאיחודם. השטן הוא הנחש הוא יצר הרע התחיל מרקד ביניהם ונפרדו הלבבות. בכוח החיים הגדורים בגדרי המוסר היהודי לשוב, לחברם ולקשרם בעבותת אהבה.
“וייצר ה’ אלוהים את האדם” (בראשית ב’ ז’). וייצר שני יודין. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקב”ה באדם הראשון. אחד מלפניו ואחד מאחוריו. שנאמר “אחור וקדם צרתני” (תהילים קל”ט ה’). אמר רב אמי: אחור – אחרון למעשה בראשית. וקדם – ראשון לפורענות שהחטא הביא עליו צרות בצרורות.
רבי אבהו (ברכות ס”א א’) מקשה: כתוב בתורה “זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם” (בראשית ה’ ב’) – בלשון רבים, וכתוב “בצלם אלוהים עשה את האדם” (שם ט’ ז’) – בלשון יחיד, הא כיצד? – אלא בתחילה עלה במחשבתו של הבורא לברוא שניים – זכר ונקבה, ולבסוף לא נברא אלא אחד ואחר כך יצר ממנו את חוה. אמר ריב”א: בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים – גב לכאן וגב לכאן (ברא”ר ח’ א’).
הבן יהוידע כתב: אדם הראשון נברא בעל שני פרצופים לעומת הבהמות שנבראו זכר לחוד ונקבה לחוד (ענף עץ). שואל הרמב”ן: אם בסופו של דבר הקב”ה הפריד ביניהם על מה ולמה יצרם כאחד? – “והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד” (בראשית ד’ א’). מלשון התקשרות. התחברות. מתקשר בדעתו עם האישה בקשר אמיץ (תניא ליקוטי מאמרים). וזאת בכדי לנטוע באדם את טבע השייכות שירגיש שאשתו היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של הוא והיא שהפכו משניים לאחד. לא כן אצל הבהמות שאינן בעלי שכל, אין דעת בהם, אין בהם אישות. הזכר משתמש בנקבה לצורך סיפוק היצר ומילוי התשוקה הטבעית ותו לא.
התורה מתארת את החטא הקדמון: אדם וחוה אכלו מעץ הדעת שהיה כרוך סביב עץ החיים בתוך גן העדן, ומיד טבעם השתנה והם הפכו מאחד לשניים. תהום נפערה ביניהם. אדם וחוה נוצרו בגוף אחד. שווים. בעלי צורה אחת. לבוש אחד ודעה אחת. נקיים מכל עוון וחטא. מושלמים. אחרי החטא הקדמון “ויתבוששו”. לא עוד החיים השכלתיים הקרים. המתוכננים, המדודים והברורים ובמינונים הנכונים. מהלכים טבעיים הפועלים על אוטומט. עם אכילת הפרי האסור (תאנה המסמלת את תאוות המין) נכנסו ללבבות אדם וחוה היצרים והתשוקות. טושטש לבלי הכר הגבול המפריד בין טוב ורע. השגיאה והטעות היו למנת חלקינו. החיים הפכו באחת לסוערים פורצי גבולות. המתירנות גורמת לאי סיפוק היצרים, התשוקות והצרכים והאדם משתעבד לתאוותיו ולרדיפה אחרי הכבוד והם משתלטים על השכל האנושי עד שהם מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד’).
ה’ אמר אל חוה אחרי שחטאה בחטא הקדמון (בראשית ג’ ט”ז) “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך”. מפרש רבי שמשון רפאל הירש: חוה היא אם כל חי. משחר נעוריה חייה הם חיי התנזרות והתמסרות לזולת. אם הבנים שמחה. אין שמחה לאשה אלא בבניה. האישה מקריבה את חייה ותורמת מחלבה ודמה למען הנצר הרך יוצא חלציה הגדל בחיקה. בתשוקתה אל אישה תקיים את ייעוד חייה לברוא עולם. רבינו בחיי בשם הרשב”א מסביר “עלה בדעתו לברוא שניים” על מנת להעפיל אל השלימות הרוחנית על הגבר והאישה להתאחד “לבשר אחד” וכך להוציא אל הפועל את כוונת יצירתם “פרו ורבו ומילאו את הארץ”.
עד הרגע בו אכלו אדם וחוה מהפרי האסור הם חיו בגן עדן. הכל היה מוכן ומזומן להם. הם חיו חיי נוחות ללא עמל ויזע. חיים של שפע ורווחה. הוא והיא בשווה ללא כל הפליה. פרנסתם בכבוד כבני אותו מעמד. אוכלים אוכל בריא ומזין. שפע וברכה היה מנת חלקם. ההריונות של חוה עברו ללא כל עצב או סבל. ברגע אחד הרתה וילדה. קודם החטא הקדמון אדם וחוה חיו חיי שבע וברכה, גן עדן ממש.
אחרי החטא הקדמון, קוללה האדמה בעבור האדם. ככל שגברה השחתת האדם, כן גברה קללת האדמה. לא הרי האדמה כמו שהיא היום, כהרי האדמה כמו שהיתה וכמו שעתידה להיות. ה’ אמר לאדם “בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג’ י”ט). מרגע שהאדם גורש מגן העדן חייו הפכו מנצחיים לזמניים ואינו מוצא מנוח לנפשו. בזיעת אפיו יאכל לחם תוך כדי מאבק עם הטבע העוין.
“והוא ימשול בך” – מאחר והיחסים בין האדם לאדמה שונו, והאדם מוציא בקושי ושעבוד לחם מן הארץ. ימי עמל ויזע החולפים ברדיפה תמידית אחרי הפרנסה. נתון זה כשלעצמו פוגע בזוגיות ומחליש את התא המשפחתי בה תלוי חוסנה של החברה הישראלית. האישה הפכה תלויה בבעלה לפרנסתה, הוא המפרנס העיקרי של המשפחה. וכך נפגע האיזון הבריא והנכון שהיה ביחסים שביניהם והתערער השוויון המקורי שהיה ביניהם בגן העדן.
הנה באים ימים וגם האישה כמו הבעל יפרנסו את משפחתם בשווה מתוך מעמד שווה מי היה מאמין שב- 121 הגברים בני אותו מעמד יקבלו שכר גבוה מהנשים. כל הפועל לקידומה של האישה ומניעת האפליה, מקרב את הגאולה. חז”ל מצווים את הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו הן היא עקרת הבית – עיקרו של הבית. שוויון בין המינים ומעמד זהה תוך כדי הקפדה על כללי המוסר היהודי יהרגו את יצר הרע ויעלו את האישה אל מעמדה כפי שהיה בגן עדן מקדם או אז תופיע הגאולה במלוא הדרה, ותפרוס עלינו סוכת שלום והאיש ואישה ידבקו זה בזו וישובו לכהונתם כבראשונה ויעבדו את ה’ כתף אל כתף יישאו (רש”ר).
