יש פרט אחד בסיפור של אורי בר אור שקשה להוציא מהראש.
בתוך וסט הלחימה שלו, לצד הרימונים והציוד הצבאי, הייתה פרטיטורה, קראו לה ״קיץ״. אורי חשב עליה לאורך השירות הצבאי. בכל פעם שיצא הביתה היה מגיע לפרופ׳ מיכאל וולפה, מי שליווה אותו מוזיקלית, ומראה לו מה כבר נכתב ומה עוד מתרוצץ בראש. שלוש עונות כבר היו שם – ״חורף״, ״סתיו״ ו״אביב״. את הקיץ הוא לא הספיק להשלים.
אורי היה בן 21 וחצי כשנהרג, אבל הרבה לפני שהיה לוחם, הוא היה ילד של מוזיקה.
אורי, בנם הבכור של נועה וקובי ואחיהם של יפתח ואיתמר, גדל והתחנך במדרשת בן גוריון. כבר בתיכון התברר שיש בו משהו יוצא דופן. הוא לא רק אהב מוזיקה קלאסית – הוא הלחין אותה.
אחת היצירות הבולטות שלו הייתה ״קצב הלב״. ביום הולדתו ה־18 ניגנה אותה התזמורת הקאמרית הישראלית במסגרת פסטיבל ״צלילים במדבר״.
פרופ׳ מיכאל וולפה, שהיה המנחה שלו, תיאר את הכישרון שפגש ואמר כי חיכה עשרים שנה למישהו כמו אורי, שיעשה משהו אחר בתוך המוזיקה הקלאסית.
ואצל אורי, המוזיקה לא נשארה רק על הדף.
עם סיום לימודיו בתיכון הוא החליט לדחות את הגיוס ולצאת לשנת שירות בירושלים. שם הקים להקה של בני נוער שנפגשו אחר הצהריים וניגנו יחד.
במקביל השתלב במסלול של גרעין נח״ל. חבריו והמדריכים שלו תיארו אותו כ״דבק של הגרעין״ – זה שדאג שהקבוצה תישאר יחד ושכל אחד ירגיש רצוי ובטוח בתוכה.
זה חוזר שוב ושוב בדרך שבה משפחתו מתארת אותו: טוב לב, חכם, רגיש, אכפתי, חבר אמת. אדם מוכשר מאוד, אבל כזה שלא שמר את הכישרון לעצמו. הוא לימד, הדריך וחלק עם אחרים את מה שידע.
אחרי 7 באוקטובר נכנס הגדוד שבו שירת, גדוד 50 של חטיבת הנח״ל, ללחימה ברצועת עזה.
ב־28 במאי 2024, במהלך פעילות של הפלוגה ברפיח, נכנסו הלוחמים למבנה ששימש מרפאה של אונר״א. מטען התפוצץ במקום ואורי נהרג.
הוא היה בן 21 וחצי.
והיצירה ״קיץ״ נשארה באמצע.
לאחר מותו חזר פרופ׳ מיכאל וולפה אל הפרטיטורה שאורי נשא איתו לאורך השירות והשלים אותה לזכרו.
במדרשת בן גוריון, מול הנוף המדברי שבו גדל, הוקם לזכר אורי מצפה. מי שמגיע אליו יכול לשבת מול המדבר ולהאזין ליצירות שכתב.
בחנוכת המצפה התקיים קונצרט מיוחד. התזמורת הפילהרמונית הישראלית הגיעה למדבר וניגנה בפני כ־1,500 איש את ״קצב הלב״ ואת ״קיץ״ – היצירה שאורי חשב עליה בין שמירות, אימונים ולחימה ולא הספיק לסיים בעצמו.
אבל משפחת בר־אור לא ביקשה שאורי יישאר רק ביצירות, בטקסים ובסיפור נפילתו.
אחרי מותו עמדה המשפחה מול שאלה שאי אפשר באמת להתכונן אליה: מה עושים עכשיו עם הכאב.
מבחינתם היו שתי אפשרויות. להישאר בתוך הכאב ובכך לאפשר לו לתפוס עוד ועוד מקום, או לבחור בחיים שמתקיימים סביבו – ולהגדיל דווקא אותם.
הם בחרו בחיים.
נועה, אמו של אורי, מרקידה ומאמנת כושר, חזרה לרקוד ולהרקיד. מבחינתה, התנועה היא לא ניסיון לברוח מהאבל. להפך. היא הדרך שלה להמשיך לחיות בתוכו.
לרקוד זה לחיות.
קובי, אביו, מחזיק באמונה אחרת שמלווה את המשפחה: שכל נשמה מגיעה לעולם כדי לחלק את המתנות שלה ולהתפתח, וכשהיא מסיימת את תפקידה היא ממשיכה הלאה.
וכשהוא חושב על אורי, הוא חושב על כל המתנות שהספיק להשאיר בזמן קצר כל כך – המוזיקה, הידע שחלק, האנשים שלימד, החברים שחיבר וההשפעה שהייתה לו על מי שפגש.
במשפחה אומרים גם שכאב הוא מבחינתם ראשי תיבות של ״כל אחד בדרכו״.
אין דרך אחת נכונה להתאבל. אין מתכון אחד להמשיך. כל אדם צריך למצוא את הדבר שמחזיק אותו בתוך החיים.
ובין כל המוזיקה הגדולה, הפרטיטורות, הקונצרטים והמדבר, יש גם אורי הרבה יותר פשוט וביתי.
אורי אהב שוקולד.
אבל לא כל שוקולד.
רק שוקולד מריר.
ולכן בבית הכינו קינוח עם הרבה ממנו: נקניק שוקולד.
לא קינוח מתוחכם, לא כזה שדורש שעות במטבח. שוקולד מריר, שמנת, פתי בר ומקפיא. מהסוג שמכינים בבית, חותכים לפרוסות ומניחים על השולחן.
נקניק השוקולד שאורי בר־אור ז״ל אהב
מצרכים:
2 חבילות שוקולד מריר
1 שמנת מתוקה
1 חבילת ביסקוויטים פתי בר
אופן ההכנה:
מחממים בסיר על אש קטנה את השוקולד המריר עם השמנת המתוקה, עד שהשוקולד נמס והתערובת אחידה.
בינתיים מפוררים את ביסקוויטי הפתי בר.
כשהשוקולד נמס, מוסיפים לסיר את פירורי הביסקוויטים ומערבבים.
מעבירים את התערובת לנייר כסף ומעצבים לצורה מאורכת של נקניק.
עוטפים היטב בנייר הכסף ומכניסים למקפיא לשעתיים־שלוש.
מוציאים, פורסים – וזה מוכן.
יש משהו כמעט בלתי נתפס במחשבה על אותו צעיר שבאותו וסט החזיק גם ציוד לחימה וגם יצירה קלאסית שעוד לא סיים.
שני עולמות שלא אמורים להיפגש, אבל אצל אורי הם חיו זה לצד זה.
הוא היה לוחם ומלחין. בן ואח. חבר שהיה הדבק של קבוצה. צעיר שהקים להקה לבני נוער. ילד של המדבר שכתב ״קצב הלב״ וחשב על ״קיץ״ גם בתוך המלחמה.
את הקיץ שלו מישהו אחר נאלץ לסיים' אבל המוזיקה ממשיכה להתנגן: במצפה במדבר. בקונצרטים. בספוטיפיי וביוטיוב. אצל האנשים שהכירו אותו, ואצל מי שיגלה אותו עכשיו בפעם הראשונה.
וגם בבית, בדרך הרבה פחות גדולה ורשמית, אפשר לזכור אותו דרך שלוש מילים פשוטות מאוד: רק שוקולד מריר.
סמ״ר אורי בר־אור ז״ל, בן 21 וחצי.
יהי זכרו ברוך. השם יקום דמו.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
