פרשת ההטרדות בישראל – במרכזן הפרשה שהסעירה לאחרונה את המדינה עם חשיפת תלונות המייחסות חשדות נגד סוכן הדוגמניות שי אביטל, בהטרדה מינית כלפי עשרות נשים, הובילו את הרבנית הנודעת רונית ברש לחשוף את שעברה על גופה.
ברשומה אמיצה ברשת החברתית מגוללת הרבנית ברש, מקרית גת, את הכל. וכך כתבה: “מדינת ישראל 2021 נושא הטרדות מיניות ואונס עולה לצערי לסדר היום ולשיח הציבורי חדשות לבקרים ובכל כתבה (כדוגמת הראיון האחרון עם גל גברעם מהסופ”ש האחרון) או שיח שכזה גם לי וגם לכל אישה כמוני (כך אני מאמינה) הכל עולה מחדש, כל הסרט הזה מתחיל מההתחלה…זה מחזיר אותי לאותה ילדה קטנה בת 14 שהייתי עם תמימות של ילדה בת 8.. זה מחזיר אותי לאותם רגעים של החלטה שטותית לתת אמון באדם שהכרתי לפני כמה שבועות (או שבכלל לא הכרתי..) ולנסוע אליו באוטובוס באומץ רב מקרית גת עיר מגוריי לבאר שבע להיפגש עם הבחור שרציתי מאוד להכיר והיום עם רצון עז לשכוח!
“בבאר שבע עברתי את הנורא מכל-עברתי את רצח האופי, את רצח הנשמה ואת התמימות שלא תחזור לה עוד לעולם.. עברתי שם אונס (שיהיה לכם יותר נעים ומנומס לקרוא שורות אלה: עברתי הטרדה מינית). במשך כמה חודשים הסתובבתי עם סוד בלב מדמם, עם האשמות עצמיות ועם פחד ע-נ-ק שמא יגלו ושמא אצטרך להתמודד שוב עם אותם פלאשבקים של הנורא מכל. ועדיף לא לדבר על זה, כי מה כבר אוכל לומר להגנתי? אני נסעתי, אני בחרתי להיפגש אבל מי יבין שלא אני בחרתי בסיום מזעזע שכזה?
“קברתי את הסוד בתוכי עם מן חלום שטותי כזה שאולי יום אחד אתעורר מהחלום-סיוט הזה ואגלה שזה היה רק חלום מבועת, אבל מהר מאוד הבנתי שלחלום הזה יש פרקים כמו בסדרת אימה, גיליתי שאני בהריון מתקדם (חודש חמישי אם לדייק) ומשם נותקתי מבני משפחתי והועברתי למעון חוסה לנשים הרות מחוץ לנישואין ואני הייתי הקטנה שביניהן והאנס? חופשי! עד כאן אף אחד לא דיבר על האונס, כולם דיברו על הילד שאמור להיוולד, על החיים החדשים אבל אף אחד לא דיבר על החיים המתים, החיים שלי.
“כשאני בת 14.5 ומתחננת להגיש תלונה כנגד האנס לא קיבלתי שום תמיכה לגשת לתחנת המשטרה ולאורך כל הדרך אנשי המקצוע הנאורים פשוט המשיכו לדבר על הילד שאמור להיוולד אבל.. אף אחד לא דיבר על הילדה. והאנס? חופשי! הגוף משתנה יש כאן הריון, הגוף כבר לא של ילדה בת 14, החזה מתמלא חלב, הבטן עם סימני מתיחה והחלום? הוא לא עובר בחלוף 9 חודשים מגיעים כאבים נוראיים והאם בית במעון אומרת לי: “אלה צירים”, מה זה??? בלי להניד עפעף מזמינים אמבולנס שמפנה אותי לבית החולים “ביקור חולים” בירושלים ושם בחדר הלידה ברגעים אינטימיים עולים לי כל המראות, הפלאשבק של המלחמה שלי בחגורה כאילו היתה זו נשימתי האחרונה, הבגדים שלבשתי (חולצה שחורה ממותגת ומכנס ג’ינס שחוק ליתר דיוק) העיניים של האנס מתקרבות ומתרחקות בשעת המעשה והכל במראות שחורים כמו פלאש של מצלמה והעיניים מרצדות ללא הרף, סיוט! הצירים ממשיכים, בת 14.5 שוכבת על מיטת חדר הלידה, “תלחצי, תנשמי, יותר חזק!” מזל טוב נולד בן זכר, מזל טוב למי?.. אני עם תפרים, עם חלב נשפך ועם לב מדמם. נשענת על מיטת בני במשך שלושה ימים תמימים והדמעות לא פוסקות אפילו לא לשניה, הוא היה יפה, כל כך יפה… והאנס? חופשי!
“למצוות ביקור חולים” מגיעה העו”ס שמבקשת להחתים אותי על טופס מסירה לאימוץ ואני מזהה כאן את הרגע החשוב ביותר, זמן מצויין לדבר על האנס ועונשו. מכאן אני מנהלת משא ומתן קולח ועיקש להגיש תלונה, אני לא חותמת על שום אימוץ מבלי שהוגשה תלונה במשטרה על אונס והגיע הזמן שמישהו כאן ישלם את המחיר בגין מעשיו וזה לא אני!! עונש על רצח ילדה קטנה ומבלי לחשוב יותר מידי מזמינים לי מונית מירושלים לב”ש לתחנת המשטרה. בתחנה מקבלת אותי חוקרת ומעבירה אותי חקירה מזעזעת בלשון המעטה עם שאלות שלא יעלו על הדעת.
לא הבנתי את פשר ומשמעות המילים שהיא שאלה, בחוסר אונים אני מסתכלת על החוקרת בפרצוף של לא מבינה מה את רוצה והחוקרת מבלי לחשוב פעמיים לוקחת דף ומציירת לי תמונה של ילד מבלי להחסיר אף איבר על גבי הציור ומתארת לי את השאלות בגין מעשיו, חקירה מזעזעת, מזה בדיוק פחדתי! התלונה הוגשה, הילד נמסר לאימוץ, הילדה כבר בת 44 ועדיין מדממת והתיק נסגר מחוסר עניין הציבור. אז..”כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?” לא זה לא!!!! הגוף שלך הוא רק ברשותך, אם נדבר על זה ונציף את זה נעזור בזה. אז אל תפחדי להגיש תלונה, את לא אשמה! אני מחבקת אותך ומוכנה לתת לך יד ככל שתבקשי”.
