יעקב אבינו חשש מפגיעה בחפים מפשע;
שמעון ולוי הרגו בלתי מעורבים כדי ליצור הרתעהיעקב אבינו התנגד להענשה סביבתית מחשש מפגיעה בחפים מפשע. בצוואתו הוא מקלל את בניו שהרגו בלתי מעורבים כאמור (בראשית מ”ט ה’) “שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם. בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר. אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה”. הרג חפים מפשע יעכב את גאולת ישראל.
הרמב”ן מנה את מצוות כיבוש הארץ כמצווה מתרי”ג המצוות וקבע שאין לכבוש אותה אלא “ברישיון האומות” ובוודאי שהאו”ם לא ירשה לפגוע בחפים מפשע. עובדה! אחרי הטבח בעוטף עזה. כולם רוצים שישראל תחסל את חמאס דאעש בתנאי שלא נפגע בעזתים. פגיעה בבלתי מעורבים תמנע הכרה בצדקת דרכנו.
“וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑ו”(ברא’ ל”ב ח’) מפרש רש”י “ויירא ויצר – ויירא שמא ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים”. יעקוב שומע שעשו אחיו בא אליו וארבע מאד איש עמו. מפחד שמא ייהרג ושמא יאלץ להרוג את אחיו וגם את האנשים שעמו. לדעת המהר”ל; מותר ליעקוב להרוג לא רק את עשו אלא גם את האנשים אשר עמו שהרי באו להרוג במחנהו ובכל אופן יעקוב יודע ששפיכות דמים מעכבת את הגאולה ובקש להימנע מכך.
צה”ל לפנים משורת הדין מאפשר לתושבי עזה לצאת מאיזור הלחימה לדרום הרצועה ואכן מעל מיליון עזתים ירדו לדרום. גם שאול המלך עשה כן (שמואל א ט”ו ו’) “וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עמלק”.
שמעון ולוי, אחרי האונס שביצע שכם בן חמור, נשיא החיוי, בדינה אחותם, הבינו שכוח ההרתעה של משפחת יעקוב נחלשה והחליטו לנקום ולהרוג את כל בני שכם כולל הבלתי מעורבים בתקווה שאיש מהכנענים יושבי הארץ לא יעז יותר לפגוע בכבוד המשפחה כאמור (בראשית ל”ד ז’) “וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה… וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־ זָכָֽר”.
יעקב, הישיש בן ה-97 שנה, כועס עליהם כאמור (בראשית ל”ד ל’) “וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי. וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנו”. יעקוב אבינו חושש לחילול כבוד בית ישראל אחרי שבני יעקוב הפרו את הסכם השלום שכרת אביהם עם שכם וראה בכך חילול ה’.
החשש השני של יעקוב; שמא יבואו הגויים להשמידם כנקמה על הרג בני שכם. כאן התורה מעידה (שם ל”ה ה’) “וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב”. ההרתעה פעלה ולא רדפו אחרי בית יעקוב. בצו ה’ עזב יעקוב את שכם ועבר לבית אל, לקבל את פני השכינה.
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
