נגיף הרג את הבכורים בארץ מצרים בליל הסדר הראשון של חג החירות המכונה פסח מצרים על שום שבני ישראל יצאו משעבוד לחירות. הסגר הראשון שהוטל על הישראלים ארע לפני כ–3500 שנה במכה העשירית שה’ הכה במצרים – מכת בכורות. בעצת משה רבנו, זקני העדה מורים על הסגר שנועד להגן על בני ישראל מהידבקות בנגיף שפגע במצרים כאמור “ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ועבר ה’ לנגוף את מצרים… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף” (שמות י”ב כ”ב). מדובר במכת בכורות שאלוהי ישראל מביא על מצרים ככתוב “ותהי צעקה גדולה בארץ מצרים כי אין בית אשר אין שם מת”. מפרש רש”י: בכור כולל המבוגר שבבית.
האברבנאל (המאה ה-15) שואל: מה טיב המשחית שחולל את מכת בכורות, עליו נאמר שה’ לא ירשה לו לבוא ולנגוף בבתי העברים? – ומשיב: כוונת הכתוב “לאוויר מעופש שורף שחידש הקדוש ברוך הוא על דרך פלא, והיה נכנס בבכורות דרך הפה והנחיריים והולך אל לבם פתאום והוא היה משחית שאינו מבחין בין צדיק לרשע כי אינו בעל דעה ובחינה”. אציין, רופאים איטלקים חקרו את מחלת נגיף הקורונה (קוויד 19) והסיקו שהמוות בא להם מקרישי דם בלב. האברבנאל מוסיף (פרשת בא) על תיאור פעולת הנגיף שהשחית את בכורי מצרים ולא פגע בעברים העבדים “והיה מהנס האלוהי שבזכות הפסח והמילה לא נכנס האוויר המעופש ההוא בבתיהם של ישראל“. ומבאר: להתגונן מפני הנגיף אין די בריחוק החברתי ובהקפדה על הגיינה, דרוש גם נס מן השמים. המאמין רואה בקורונה מכה משמים. הצורך להישען על אבינו שבשמים נדרש ביתר שאת במיוחד בשעה שהמדע אינו מכיר את הנגיף ואת אופן התנהלותו וכל עוד המדענים אינם מגלים את התרופה המתאימה למיגורו, המוות עלה בחלוננו, ועמו הפחד מפני הלא נודע. המאמין אף שאינו מבין על מה ולמה באה הקורונה, יודע ש”הבוטח בה’ חסד יסובבנו” (תהילים ל”ב י’). תפילה אל אל חי מחזקת את האמונה בלבבות. משרה ביטחון בצור ישראל וגואלו ומקנה לאדם חוסן רוחני ועוז נפשי. גם העברים העבדים במצרים חויבו בברית מילה ובהקרבת קרבן פסח כדי לחזק את אמונתם בה’ שהבטיח שהמשחית יפסח עליהם.
חלילה לנו לחשוב שהצלת בכורי ישראל מהמגיפה שפשטה במצרים, בא להם מדם ברית המילה ודם קרבן פסח (הטלה ששימש כאלוהי המצרים) ונמשחו על המשקוף ומזוזות בתיהם. כאמור “ועבר ה’ לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה’ על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף” (שמות י”ב כ”ג) – מבאר האברבנאל “אלא בהיות בני ישראל מאמינים בהשגחת השם יתברך וידיעתו” הם זוכים לחוסן רוחני ועוז נפשי הלא המה הכישורים הנדרשים לעבד כדי שיהיו בו הכוחות לצאת מעבדות לחירות. הנגיף שהביא את המוות לבתי המצרים דומה בהתנהלותו לנגיף הקורונה. בהבדל אחד; בעוד שהמשחית הכה את כל בכורי מצרים ופסח על בכורי ישראל, הרי שהקורונה פוגעת בלא הבחנה בין צדיק לרשע מכל גזע או מין, כמסקנת חכמים “כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק ובין רשע” (ב”ק ס’ א’). אם כן במה הם נבדלים זה מזה? – הסגר שהוטל על בתי העברים במצרים ככתוב “ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר” הביא לריחוק חברתי מהמצרים ושמירה קפדנית על הגיינה כמצוות נטילת ידיים וכד’ מנעו את ההידבקות בנגיף.
האברבנאל מסביר שמכת בכורות לא הייתה משפט פרטי אלא “נמשכה מלמעלה בכל בכור שיהיה ולכן היה ראוי שתכלול המכה גם את כל בכורי ישראל היושבים במצרים וכל שכן בהיותם עובדים המזל ההוא מקדם כמו המצריים” אלא שבזכות העובדה שהעברים העבדים מלו עצמם וכרתו ברית מחודשת עם אלוהיהם והיפנו עורף לעבודה זרה (הקריבו את השה הוא אלוהי המצרים) זכו להינצל ממכת בכורות ואלוהי אבותיהם אברהם ויצחק ויעקב הושיעם והוציאם מעבדות לחירות. בתרגום לימים אלו: הקורונה תמוגר ועמה הקפיטליזם החזירי המשעבד את האדם ליצריו במקום לאלוהיו. במקום תרבות “תפוס כפי יכולתך” נזכה לקיים “ישראל ערבים זה לזה”. ערבות הדדית בכל המישורים ולכל האזרחים בלי הבדל גזע או מין. שהרי “האומר שלי שלי ושלך גם שלי הרי זה רשע” (אבות פ”ה).
זה הזמן לזכור! נפש בריאה בגוף בריא. הרופא הגדול הרמב”ם אמר “גוף חולה משפיע לרעה על הנשמה” לכן שמירה על הגוף היא מצווה וריפוי עצמו הוא מצווה וגם חובה. כשם שהגוף חייב להיות בריא כדי לשמור על הנשמה, כך על הנשמה לשמור על הגוף שיהיה בריא. הא בהא תליא. לדעת ספר החסידים (סי’ תתשס”ג) בעולם הבא הקב”ה שואל את הנשמה: איך שמרת על הגוף ששכנת בקרבו ככתוב “אך דמכם לנפשותיכם אדרוש” (בראשית ט’). הגוף נרתיק לנשמה ולכן חובה להיזהר מלפגוע בו. מי שיש לו מחלה מידבקת ואינו מקפיד להתבודד ומדביק אחרים חייב מדין מזיק לחבירו (שו”ע שצ”ד ג’). מדין פיקוח נפש הדוחה את כל המצוות פסקו הרבנים שחובה להקפיד על הוראות משרד הבריאות למניעת התפשטות הקורונה. הם ביטלו את התפילה במניין וכדומה, גם התריעו לבל יידבקו וחלילה מלהדביק אחרים וכל המדביק בקורונה קרוב לרוצח ממש.
אין חשש שהנגיף שפשט בעולם יחריב את העולם. הקב”ה שם את הקשת בענן כאות שלא יביא עוד מבול. אותה קשת המורה שכל הצבעים ראויים להשתלב כאחד. הנגיף חי בשלום עם העטלף אבל משחדר לגוף האדם בניגוד לטבעו, הוא פוגע בו קשות ובעיקר זורה פחד מוות ובהלה בכל העולם בכוונת מכווין שנסתגר ונתבודד כדי שנעשה חשבון נפש! הנה, על כנפי התקשורת והמדעים בנינו מחדש את מגדל בבל – עולם מקושר – כפר גלובלי אחד. הטכנולוגיה והקידמה אמורים היו לחזק בנו את האמונה שכולם בני אל אחד ולהרבות באהבת האדם אבל הגאווה של “אני ואפסי עוד” מקלקלת את השורה. לכן הנגיף בא להזכיר לאדם שאינו כל-יכול, ואפילו וירוס בלתי נראה לעין מסוגל להעמיד אותו חסר אונים. ה’ ברא את האדם אחרון, שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה אומר לו: אפילו “יתוש קדמך במעשה בראשית” (סנהדרין ל”ח א’).
