ביום ראשון השבוע התרחש פיגוע נוראי במקום הולדתי – גן יבנה.
מטבע הדברים, כאשר אנו שומעים על התרחשות אירוע מפחיד שכזה, בוודאי במקום שמכירים היטב, מיד פותחים את ערוצי החדשות השונים על מנת לשמוע מה בדיוק קרה. גם כאשר אנו שומעים על מצב הנפגעים ויודעים את ה”שורה התחתונה” של האירוע, חשוב לנו להבין לפרטי פרטים מאיפה המחבל הגיע, מהיכן הוא נכנס, מה התרחש בדיוק וכו.
הרצון לדעת עוד ועוד פרטים הוא כמובן צורך אנושי בסיסי, הנובע לא רק מסקרנות, אלא גם מדחף למצוא “נקודת אחיזה” במציאות. ברוב הפעמים, חוסר הוודאות הוא דבר הרבה יותר מפחיד, וכאשר מקבלים עוד ועוד פיסות מידע, מיישבים את השכל ובעצם סוג של “מספרים לעצמינו את הסיפור” – גם הלב מוצא את מקומו (כמובן, ללא קשר לצער הגדול שבתוצאות האירוע).
אך, נדמה שלפעמים העיסוק המוגבר בהבנה של “מה קרה שם בדיוק”, עלול לגרום לנו לפספס את העיקר.
זה לא באמת משנה מאיפה המחבל הגיע, וגם לא משנה מה קרה “שלב אחרי שלב”. להיפך: המיקוד בכך עלול לגרום למחשבה ש”אם רק הפרצה ההיא בגדר היתה סגורה אז…” או “אם רק היה מאבטח במקום” ועוד ועוד מסקנות רבות. כמובן, השתדלות צריך לעשות, ומכל אירוע חייבים להסיק מסקנות פרטניות מאותו המקרה. אבל, אסור לנו לשכוח את הנקודה העיקרית: אויבינו שונאים אותנו שנאת מוות, ומנסים – וכנראה גם ימשיכו לנסות – להוציא אל הפועל את מחשבותיהם הרצחניות. אין “הרמטיות” בחיים, וכשלא פותרים את שורש הבעיה – היא עלולה לצוץ ממקום אחר. תשים גדר – ימצאו פרצות. תציב מהאבטחים – יעקפו אותם.
אם נשארים רק בהסקת מסקנות נקודתיות ללא טיפול שורש עמוק באויבינו (שגם לגבי מהות טיפול זה יש הרבה מה לדון), דומה הדבר לסיפור הידוע על חכמי חלם שבמקום לתקן את הגשר שעל הנהר, ממנו נפלו וטבעו אנשים רבים – פשוט הקימו בית חולים מתחתיו. האם בית החולים עזר? בוודאי. אך אנשים המשיכו ליפול.
אז לתקן את הפרצות בגדר? בוודאי.
לחלק נשקים לאזרחים? ברור.
אבל ממש לא להסתפק בכך.
את ספרו הידוע – “מסילת ישרים”, פותח הרמח”ל כך: “אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול…אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה…”
אני יודע שבדברי אלו כנראה אין חידוש “מסעיר” לאף אחד; אבל אני מרגיש, דווקא מתוך החוויה האישית שלי במקרה הזה – שחשוב להזכיר אותם שוב ושוב. כי בדיוק כפי שהורים שבנם “עושה בעיות” על כל צעד ושעל יכולים, מתוך המעורבות הריגשית שלהם, “להישאב” אל הסימפטומים ולא לטפל בשורש (הצורך הנפשי והריגשי של בנם) זאת גם אם ברור לכל אחד שמסתכל מבחוץ שיש פה בעיה עמוקה יותר, כך בכל דבר שיש לנו בו מעורבות ריגשית, אנו עלולים בקלות להישאב אל המציאות הנקודתית שלפנינו, ולשכוח לזמן מה מהמבט הרחב.
אסור לה לירידה לפרטים לטשטש לנו את הראיה הכללית. אסור להתעסקות עם ההתמגנות האישית והנקודתית להעניק לנו תחושת מוגנות אמיתית. אדרבה, הירידה לפרטים צריכה לחדד לנו את ההבנה הכללית, שכל מקרה נקודתי, עם כמה שפרטיו שונים ומיוחדים – עדיין הוא חלק ממאבק רחב, שלא ייפתר אם נמשיך להסתכל על המציאות ב”מיקרו” – ולא ב”מקרו”.
הלוואי שבע”ה נצליח להפריד, עד כמה שזה קשה, את הרגש והשכל – להסתכל על המציאות בצורה רחבה, ולפעול לפתרונות אמיתיים.
◼️ לקבוצת חדשות גן יבנה בווטסאפ לחצו כאן
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
