השבוע האחרון היה תזכורת מוחשית לעומק הרגש הישראלי, מדינה שנעה בין שכול לגאווה, בין דמעות לאומץ.
בעוד חלקנו ליווינו חללים חטופים שהובאו למנוחת עולמים, אחרים צפו בדרבי שהתפרץ באלימות, ובאותו השבוע, בבית הנשיא נישאו חיבוקים של הכרה, הוקרה ותקווה. חמישה רגעים, חמישה פרקים בסיפור של עם אחד, שעדיין לומד איך להרגיש הכול בבת אחת.
התמונה שהפכה לסמל השבוע: חיילים מצדיעים לחללים, האחים והאחות שלנו, החטופים שהוחזרו לקבורה לאחר שנתיים בשבי.
זו הייתה מחווה פשוטה אך חונקת בגרונה של מדינה שלמה: שורת לוחמים, ארון עטוף דגל ושקט שמדבר בשם כולם.
הדרבי התל אביבי נפתח בתחושת חופש ונגמר בענן עשן.
אלימות במגרשים הפכה שוב לכותרת, דווקא בשבוע שבו מדינה שלמה חיפשה מעט שקט.
בין קריאות הנאצה לפיצוצים ביציעים, משהו בתרבות הישראלית הזכיר לנו שגם במגרש, כמו בחיים, אנחנו עדיין לומדים לרסן את הכאב.
בתוך כל הסערה, נרשם רגע של אור.
בבית הנשיא בירושלים מפגש של ניצול השבי עם זו שפעלה מאחורי הקלעים לשחרור החטופים, רגע לפני טקס הענקת עיטור הנשיא.
חיבוק אחד בין אדם שחזר מהתופת לאישה שמייצגת את המאבק הלאומי ואת התקווה, תמונה שהפכה לסמל של איחוי, של אמונה באנושיות.
בעיירה קטנה בנפאל ליוו מאות אנשים את ביפין ג'ושי, שנחטף ונהרג בשבי החמאס.
תמונות ההלוויה שלו, עטופה בפרחים כתומים וסמלים מקומיים, עשו דרכן חזרה לישראל והמחישו עד כמה רחבה קשת האובדן.
“גם רחוק מהבית, הלב שלנו נשבר שוב,” כתבו ברשתות.
בהלוויה, בו עם ישראל התאסף כולו יחד בכדי לחלוק כבוד אחרון, והשבוע היו כאלה לא מעט.
בתמונה שכבשה לבבות, סמל הממלכתיות מחבק את הסמל של המלחמה, שלא מבחירה, רגע אנושי אחד בו הורגשה האכפתיות והחמלה.
לא היה צריך מילים. רק חיבוק אחד, שמגלם מדינה שלמה שמנסה לעמוד על הרגליים.
◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
