יש לנו הכל. או לפחות את מה שצריך כדי לנשום. רבים מאיתנו מתבכיינים, או מתבאסים, או מתעצבנים, או סתם תוהים למה דווקא לנו זה קורה אבל בפועל, תת המודע שלהם אינו מודע כנראה, שיש לנו הכל, באמת. אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים. ולהודות על מה שיש
בסיבוב האחרון שלי במחלקת טיפול נמרץ ב’אסותא’, בצאת יום השבת, הפנמתי שוב: יש לי הכל, למרות הכל. באמת שהכל. לכולנו. לכל מי שמצליח לנשום, ברגע הזה, יש חיים. וכשיש חיים, יש כנראה הכל. לכולם יש מכשולים, לכולם יש בעיות, לכולם יש עניינים דחופים, או מטלות אבל בתכל’ס, בשורה התחתונה, אנחנו נושמים. והם – לא.
הם, החולים המסכנים האלה בטיפול נמרץ, מטופלים כל כך טוב, אבל הם לא נושמים בעצמם. הם שוכבים מחוסרי הכרה, מורדמים ומונשמים, עשרים וארבע שעות ביממה מחוברים למכשירים. לחולים האלה, בשלב הזה, יש חיים וירטואליים. הם לא נהנים מהם, הם לא מתפקדים בהם, הם קיימים אבל אנחנו? אנחנו כן.
ביקרתי שם את דוד שלי, אהובנו היקר, שנכנס לניתוח בעקבות כאבים בבטן, אך עדיין לא שב להכרה. אמנם בביקורי דיברתי אליו והוא זז, להפתעת כולם, אולם הוא עדיין לא חזר לחייך אליי, אלינו. כן, אני מאמינה שזה ייקח יום-יומיים, שבוע-שבועיים ועוד נצחק על כך, אני והוא. עניין של זמן, סבלנות, תקווה והרבה תפילות.
אבל משהו נוסף, עשה לי טוב בלב, שם בקומה מינוס אחת בבית החולים באשדוד. את ידו של דוד שלי ליטפה גרושתו, אם שלושת ילדיו. הם לא היו בקשר, למרות שהם מתגוררים חלון מול חלון. היא גדולה ממנו בעשור והם החליטו להיפרד, להערכתי לפחות לפני עשור וחצי. ברגע הכואב ההוא היא הגיעה בגיל 80, אל בית החולים, והייתה שם לצידו.
אבל זה לא היה הרגע המרגש היחיד, אלא האנושיות שהייתה חדורה בה, באחות החיננית מטיפול נמרץ שניגשה אליה והציעה לה לשתות כוס תה. הדודה השיבה בחיוב. אנג’לה, מהצוות של אסותא חייכה אליה. היא הזמינה אותה לצאת אל חדר ההמתנה והגישה לה כעבור דקות אחדות כוס תה וגם פרוסת לחם וגבינה לבנה.
החמלה הזו, הטוב לב הזה גמר אותי. להתבונן מהצד ולהרגיש איך הלב מתפוצץ מאושר במקום חשוך כזה, איך העיניים דומעות מבלי להראות, לדעת שיש מלאכים טובים בעולם הזה, בכל מקום.
במסע של חיי, אמרתי שאנשים לא הולכים מהעולם הזה עם כסף, זהב, יהלומים או דירות מפוארות, אלא רק עם מעשים טובים. הצצתי לה בתג השם. קוראים לה אנג’לה צ’יקוואשווילי. ולא, אין לנו קשר משפחתי, אבל כבוד גדול הוא שזכיתי להיות שם ברגע הזה, לגלות את הטוב הזה ולדעת שהדוד שלי, בידיים טובות.
***
סיום אישי במיוחד. יש שיר שאני יכולה לשמוע ברצף מחזורי, ואף פעם לא יימאס לי. המילים חודרות ומרעידות לי את הנשמה. הוא נקרא “בן אדם”. למילים שכתב אודי דמארי שר יניב משיח “במסע של החיים לא תמיד כל כך מבין את פשר הדברים שעוברים עלינו/ אך מאמין שהשקט שסוער לתוך ליבי יקרע את השמים / ומתוך הערפל קול נשבר מתפלל: אל תפחד, אני איתך, תמשיך קדימה”.
ממקום של המון תובנות על בריאות, שולחת איחולי רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל ובהם לדוד שלי היקר.
שלכם באהבה, ליזה
