רב”ט חן ורבר היה ילד שכל אמא הייתה חולמת שיהיה לה. כזה שמצטיין בכל תחום, מחונן בלימודים, אהוב על הבריות, מקובל בחברה, ביצועיסט, חייל מובחר במודיעין, חייכן ויפה תואר. ביום הזיכרון לפני שנתיים, הוא עלה עם משפחתו לקבר דודו, חנן ז”ל שנפל במלחמת לבנון, חזר אל הבסיס בו שירת, בגלילות ושם קץ לחייו, בירייה. בטור מיוחד מספידה אימו, ורד נוטמן, את בנה הבכור, אהובה.
הוא היה ילד מחונן, אכפתי, מתנדב, חייכן ויפה תואר ששירת בצה”ל, במודיעין. ביום הזיכרון לפני שנתיים, אחרי שעלה עם משפחתו לקבר הדוד בהר הרצל, חזר רב”ט חן ורבר – נכדם של דליה ורענן נוטמן ולילי ויוסקה ורבר – לבסיס בגלילות ושם קץ לחייו בירייה, נשאר לנצח בן עשרים. ביום שישי תעלה משפחתו אל קברו ותציין שנתיים ללכתו. אימו ורד, כותבת לבנה בכאב וגעגועים אין ספור – ונזכרת ברגעים המיוחדים שהיו רק שלהם.
**
חנצ’וק, אהוב שלי. חלפו שנתיים מאז החיבוק האחרון שנתת לי בבוקר יום הזיכרון ההוא, חייכת חיוך גדול, אמרת שאתה חייב לרוץ לחבר’ה שבטקס ואני הבטתי בך, חתיך ויפה תואר. הגעגוע הפך לכאב פיסי. כאב שלא הכרתי, כאב יומיומי, כאב שמתעצם בכל יום שחולף. בהתחלה הלב אומר ‘נשארת שבת’, אחר כך הלב מספר לי שיצאת לטיול אחרי צבא, אבל כשנגמרו התירוצים – הגעגועים מתעצמים.
בארוחות שישי ושבת אתה ממש חסר. את ארוחות הסושי היינו מכינים כולם ביחד, היית מגיע מוקדם ומחכה בציפייה לארוחה שכל כך אהבת והיינו חותכים ביחד, מגלגלים ביחד, מעצבים את המגשים ביחד ומכינים הרבה רולים שיהיה גם לקחת לצבא. הקדירה הייתה הארוחה המועדפת עליך וכשהיינו מגיעים לבקר אותך בקומונה בקרית ים ובירושלים היינו מביאים לך קדירה חמה, היינו אוכלים כולם ביער או על שפת הים, זוכרת איך התענגת על הקדירה.
רגע לפני שקצין העיר דפק על הדלת ביום הזיכרון ההוא, החזקתי את הפלאפון להזכיר לך שמחר יום העצמאות, שיש סטייקים וירקות על האש, קניתי כל מה שאהבת, אבל זהו, אתה כבר לא מגיע לארוחות ואתה חסר בשיח המשפחתי. אחרי כל ארוחה אנחנו ממשיכים בנוהג של לשבת ולשוחח שיחות עמוקות – ואתה חסר, אתה לא מביע את דעתך הנחרצת. סבא וסבתא שהתרגלו שאתה מצטרף לארוחת בוקר של שישי בלאונרדו ומנהל איתם שיחות על חוויותיך ועתידך חשים בחסרונך הרב. סבתא עדיין מחכה למדים שלך, מחכה שתביא את הגיהוץ. השגרה הייתה דבר נפלא. השגרה איתך הייתה נפלאה.
סבא כתב לכל המשפחה, לכל הנכדים: “קשה להכיל את האובדן, אבל מצווה עלינו לראות איך ממשיכים הלאה ומתברכים בנותר” ולי, סבא וסבתא, אבא ואמא שלי האהובים, כתבו: “איזה חור שחור נקרע בנו, המשפחה החברים. ורד, התנחמי בשלושת ילדיך המקסימים, הפרחים, המוכשרים, והמשיכי קדימה, כי החיים ממשיכים ולא עוצרים”. פתאום גיליתי שכל האירועים, “השמחות” – כבר לא שמחות. להגיע לחתונה ולראות את כולם שמחים ורוקדים זה מעצים את חסרונך. כשהיינו מגיעים יחדיו לאירועים היינו קמים יחדיו ורוקדים, עושים שטויות, משתוללים, היית רקדן מלידה. עכשיו כבר אין חמישיה שמחה ועליזה.
החגים הפכו לאירוע קשה, אתה חסר, הכאב מתחדד ומתעצם. צריכים כוחות רבים לעבור את החגים. התמודדנו ביחד, עודדנו אחד את השני, תמכנו וחיבקנו אחד את השני. והיו גם דברים טובים במהלך השנתיים האלה: הכרתי את חבריך ליחידה, שסיפרו סיפורים פיקנטיים עליך ועל מעשיך. הכרתי חברים לשכבה מבית הספר שסיפרו איך עזרת בענווה, איך בזכותך הם הצליחו במבחנים והתקבלו למסלולים בכירים בצבא. מנהל בית הספר אבי קיש שאהב אותך מאוד היה למעננו לאורך כל השנה ודאג לאחיך. הכרתי חניכים וחברים שלך מהצופים שהעריצו את עשייתך, את פועלך, את הפרויקטים שיזמת. נחשפתי להרבה מכתבי הערצה של חניכיך במהלך סמינרים שהדרכת בהם. הכרתי את מפקדיך מהקורס ומפקדיך מגלילות. כולם שיבחו את היכולות האישיות שלך, בתחום המקצועי ובתחום החברתי. סיפרו לי שנקראתם “צוות וורבר”, היית הגרעין המשמעותי בכל מקום. כולם, כל מכריך היו למעני, תמכו, עזרו, התעניינו ובעיקר חיבקו.
חנצ’וק, זכיתי לבן בכור יחיד ומיוחד. היית ילד של עשייה למען הקהילה, למען החברה, למען האחר. תרמת, הענקת, יזמת, הובלת, ולקחת את כולנו למקום טוב יותר. שנתיים בלעדיך בני הבכור והאהוב. והגעגועים – הם מאוד כואבים.
אוהבת ומתגעגעת, אמא.
