את זעקתה של תמר אבדר בת ה-48 מרחובות, ניתן אפשר לשמוע לכל עבר. היא בעלת מוגבלות, חווה על בשרה השפלות ואוזלת יד מצד עובדים במרכזים המסחריים.”שילמו לי כסף כדי שאשתוק”, היא מודה לאחר שהושפלה בסניפים רבים. אולם היא לא שותקת, אלא ההפך: נאבקת ככל האפשר כדי לעורר שיח ומודעות לשוויון ככל שניתן.
חיה של תמר השתנו בגיל 39 בן רגע: “באחד הימים שהלכתי לסופר, נפלה על הרגליים שלי עגלת סופר. הרגשתי כאבים עזים שליוו אותי יום יום. כתוצאה מכך, נאלצתי לעזוב את מקום העבודה כספרית כלבים, מאחר וזו מצריכה עמידה ממושכת. בבדיקות MRI הבחינו שיש עומס על כף רגל ימין, וזה משפיע על רגל שמאל בה היה ניוון שרירים. לאחר מכן התחלתי ללכת עם קביים שלא הועילו כי נפלתי המון, והאלטרנטיבה הייתה כיסא גלגלים”.
תמר הבינה שחייה קיבלו תפנית נוספת לפני 3 שנים לערך כאשר חוותה לראשונה השפלות ואוזלת יד מעצם היותה נכה. “אני פטורה מעמידה בתור, ואני מחזיקה את התעודה הרלוונטית”, היא אומרת. “כשהגעתי לסופר בנס ציונה, ביקשתי לפתוח קופה כדי שאוכל לשלם, מהר מאוד קיבלתי השפלה מצד המנהלים במקום, ואנשים רבים שקיללו אותי כי לא היו מוכנים לקבל את התעודה. הרגשתי מושפלת וחשופה מול כולם. לאחר כמה ימים, כשדיברתי עם שירות הלקוחות, הציעו לי תשלום כדי שלא אפצה פה. בתמימותי הסכמתי, כי עוד לא הבנתי איך זה עובד. היום לא הייתי מתפשרת, לא אשתוק בשביל שום סכום שבעולם”.
במרוצת השנים, תמר חוותה השפלות דומות, וזעקתה לא איחרה לבוא: “באחד הסניפים ברחובות, נתקלתי שוב במקרה בו לא מוכנים לפתוח לי קופה על אף שיש לי את הפטור. הגעתי למצב שסגן המנהל מגיע, וצועק עליי ועל בת זוגתי, עזבנו את המקום בבכי. כשדיברנו עם השירות לקוחות בכדי לקבל תשובות, נתקלנו שוב בתשובה בו מציעים לנו שוחד כדי שלא נדבר. כאן הבנתי שאני לא אתן לזה יד והתחלתי לזעוק לשמיים את המחדל שמנסים להשתיק”.
האם לדעתך מפקירים את בעלי המוגבלויות?
“חד משמעית כן. אין מי שיגן על הנכים, אני עד היום מרגישה חשופה. התחושה שכל פעם אני צריכה להוציא את התעודה, מרגישה כאילו רצחתי מישהו. הכנסת חייבת ליידע את הציבור על החוק ‘המתנה בתור’. אם החליטו לחוקק חוק, אז יש ליידע את התקשורת שתוציא הודעה מסודרת לציבור הרחב. לא יכול להיות שנמשיך לסבול ונהיה במבוכה. מספיק לנו מה שאנו עוברים”.
ובכל זאת, נדמה שדווקא מאבק הנכים באמצעות חסימת הכבישים מעורר שיח.. לא?
“באופן אישי, אני נגד חסימת הכבישים. זו לא דרך להתנהל, אם רוצים לעשות מהלך חכם, צריך להתחשב באנשים מסביב. תחסמו את הגופים החשובים, אלו שמחליטים. הציבור לא אשם בכך, הם צריכים להגיע לילדים, לעבודה. אני לא חושבת שזה חכם לפגוע בציבור. אני למשל, עושה הרצאות שכוללות את סיפור חיי, המוגבלות שלי – והיכן הכל התחיל”.
עושה רושם שהרשויות מבינות שיש צורך בשינוי וחלקן כבר פועלות להנגשת מוסדות ציבור.
“אני מייחלת לכך. מן הראוי שבשנת 2020 תהיה נגישות בכל מקום. לצערי, בהמון מקומות – אין נגישות, אם זה במספרות, בבנקים, אפילו כשהלכתי לתחנת משטרה – ובתוך המבנה היה מדרגות, לא יכולתי להסתדר כלל. ומייחלת לרגע שהציבור יהיה סבלני וסובלני כלפי הסביבה ורוצה שינסו להכיל ולהבין את הסיטואציות שמתרחשות כל יום, שינסו לשמוע את הצד השני מבלי להתלהם. שתהיה מודעות לצרכים שלנו, ושלא ישאירו אותנו הרחק מאחור. אנחנו לא צריכים להגיע למצב שאנו זועקים את המלחמה שלנו ואף אחד לא שומע”.
