בצאת השבת נכנסתי אל ביתי ברחובות, אחרי שבוע עמוס ולקראת שבוע עמוס לא פחות. הדלקתי את האור וחייכתי חיוך ענק. הרגשתי (שוב) שזכיתי
מזה שנה אני מתגוררת ברחובות. אני זוכרת את הרגע ההוא שבו הודעתי לבעל הדירה שהחלטתי לעבור לעיר המדע והתרבות, בעקבות העבודה. “אני פותחת עיתון והמעבר חייב להיות תוך יום-יומיים”, הודעתי בנחרצות. זהו לא דבר מובן מאליו שהוא יסכים לכך, ידעתי זאת, אך בתוך תוכי האמנתי שמה ששלי – שייך רק לי. תוך כמה שעות, כבר חתמנו על החוזה. 48 שעות אחר כך הגיעו המובילים. ובכל הזמן הזה שחלף מאז עבדתי. עבדתי ועבדתי ושוב עבדתי.
למזלי הגדול זכיתי בזוג שכנים שבורא עולם שלח לי כשני מלאכים. ציפורה ואלי זריהן, שומרי שבת כמוני, אם כי הרבה יותר צדיקים (הרבה הרבה יותר!). מהרגע הראשון בינינו היה קליק. חייכתי אליהם וקיבלתי חיוך כפול. הסתבר לימים שאנו מגיעים מאותה העיר, הבדיחות אותן בדיחות, האמונה בה’ גדולה והשבת… עונג של ממש. יותר מכך, בימי שבת כאשר אני נשארת בעיר, אני יודעת שאני צריכה רק לפתוח את הדלת ולהצטרף…
אבל לא רק השבתות והזמירות של משפחת זריהן מדהימים בעיניי, אלא הרבה מעבר. הנתינה מהם היא בלתי מוסברת, גדולה מאוד מכפי שאפשר לתאר. יש להם את המפתח לביתי ולי יש את המפתח לביתם. הדלת שלנו פתוחה, בדיוק כפי שהיה נהוג בעבר, כשהיינו ילדים. יש בהם משהו מיוחד, הרבה מעבר לרוב האנשים שהכרתי בחיי, שהכירו רק את ליזה, “החצופה ההיא מהעיתון”.
הקסם שלהם הוא בלתי נגמר. באחד מהימים שיצאתי למנוחת סופ”ש באילת ביקשתי מהשכנים החביבים להתקין לי את התאורה החדשה. שיערתי ששכני היקר יעשה זאת אך לא שיערתי שזה יקרה לפני התכניות שתיכנן עבור ביתו. במוצ”ש האחרון זה קרה שוב. הזמנתי מריני ויואל עקבי (“תמונה”) מספר תמונות המשלימים את עיצוב הבית וביקשתי מהשכן שבזמנו החופשי ימסמר אותם, הרי ממילא יצאתי למספר ימים והדבר לא בער בעצמותיי.
כשהגעתי במוצאי השבת, התמונות היו תלויות בדיוק רב על הקיר בסלון ובפינת האוכל – והחיוך שלי היה רחב. הרגשתי שזכיתי! זכיתי בריני ויואל – שדייקו להפליא בתמונות ובגדלים ובציפורה ואלי – שמעניקים את כל כולם מעומק הנשמה.
אבל לא רק בהם. זכיתי בעוד כמה אנשים טובים ברחבי העיר שלא רואים בי את אותה עיתונאית או מכתיבת דעת קהל, אלא נותנים לי להרגיש חלק ממשפחתם – בהם חברי מועצה ובכירים בהנהגה העירונית. את הטור הזה אני רוצה להקדיש להם. זה המעט שאני יכולה לעשות – להכיר ולהוקיר.
למצוא אנשים טובים בדרך – זה לא מובן מאליו. לקבל חיוך בבוקר וכוס תה עם נענע בשישי, בול כמו שאני אוהבת – זה לא מובן מאליו. לקבל שיחת טלפון עם השאלה “איזה דג תעדיפי בערב שישי?” או האם “ספק הכח שהתקנתי לך עובד?” – זה לא מובן מאליו. למצוא אוזן קשבת דווקא בקרב אנשים שאמורים להיות פוליטיקאים או מרואיינים ולא אנשי סוד – זה לא מובן מאליו.
לכל אלה אני רוצה להקדיש את הרגע הזה, את הטור הזה. להם וגם לקוראים שמרימים טלפון ואומרים תודה על העיתון וכמובן לעובדים שיחד איתי: לשרונה הגרפיקאית המופלאה, למפיצים הפנסיונרים המדהימים שעושים עבודתם נאמנה – אריה (המקסים מהפסאז’ בהרצל), אליעזר החביב (ממתחם גוזלן בגדרה), דוד היקר (ממתחמי החלוקה בשרונה ובאזורים) וכמובן ליוסי שמצחיק אותנו ללא הפסקה (מהמתחם בשעריים). וחוצמזה, אבקש להקדיש את הטור הזה ליד ימיני, עינת שוקרון, שעובדת לילות כימים, כדי שהעיתון ימשיך לצאת אליכם בזמן.
***
בחיים, צריך לדעת לומר תודה. אז לכל אלו שמצליחים לעכל אותי (או להכיל, תלוי איך מסתכלים על זה) – ברחובות, בגדרה, במזכרת ובעקרון, תודה על האומץ בחברות, תודה על ההפרדה בין האישי לעסקי, זה לא מובן מאליו בכלל. תודה לכולם, אתם הכח להמשיך.
שבת של שמחה ואהבה לכולנו
שלכם בהתרגשות, ליזה
