במשך חמש עשרה שנה עבדה ל' כמנהלת חשבונות בחברה גדולה באזור. בשלב מסוים חשד בה בעל החברה, בהעלמת כספים למרות שהחברה הייתה בקו צמיחה לאורך שנים. האינטואיציה לא הטעתה אותו: כך שלשלה יד ימנו עשרות אלפי שקלים נוספים לכיסה, מידי חודש
אחד הדברים שאני תמיד אומר זה אל תפחדו מהעובדים שלכם, תכבדו, תהיו חברים שלהם אבל אל תרגישו לא בנוח לבחון ולבדוק. עובד ותיק הוא לא בהכרח אמין, עובד ותיק שלומד את המערכת הוא נהיה מתוחכם יותר ועם כל זאת, לשקר אין רגליים, בסוף הוא מתגלה. הסיפור של השבוע מתמקד בבעל חברה וביד ימינו. כך סיפר לי בפגישתנו: "15 שנים ל' עובדת אצלי כמנהלת חשבונות, מחזיקה תקציב ענק בידיה, כל המספרים עוברים דרכה ומזה מספר חודשים אני פתאום מבין שאני פוחד ממנה, מזאת שצריכה להיות יד ימיני. אני חושד בה". נבנתה תכנית עבודה להחדרת עובדת סמויה לחברה (דבר ידוע ולגיטימי בעולם העסקי). העובדת (בעלת רקע חשבונאי) התקבלה לעבודה בחברה והפכה לימים (חודשיים וחצי) להיות יד ימינה של מנהלת החשבונות. במשך חודש נוסף העובדת התחבבה על המנהלת שלה והשתיים הפכו להיות צמד חזק בחברה. לאחר כחודשיים, השתיים החלו לשתף אחת את השניה בחייהן האישיים, שיחות אשר חשפו נתונים סודיים ביותר. במהלך אחת משיחות אלה, שיתפה ל' את העובדה שהינה בוגדת בבעלה ומנהלת רומן מזה תקופה ארוכה, חשיפה זו העלתה את רמת האמון בין השתיים לרמות חדשות. לאחר שהתקבלה בראשנו ההבנה כי שיתוף הבגידה מצידה של ל' היא שלב חשוב בהתקדמות וחיזוק האמון וכן בניית תשתית מעולה ליצירת סיטואציה בה אנו שואלים את ל' שאלות נוקבות ומשתפים בדילמות שנבנו במיוחד לסיפור כיסוי. אחד הכיוונים המהותיים שנוצרו היא הרצון של העובדת ליצור הכנסה נוספת, שהמרדף החודשי גומר אותה. ל' מיד נענתה לעניין והחלה לשפוך בפניה את "תורת ההישרדות". "תראי, מותק, אני כבר עובדת בחברה המון שנים, אני כבר יודעת איך הכל עובד כאן" – החלה לספר. "נשמע הגיוני מה שאת אומרת, אבל איך זה עוזר לך בהכנסה נוספת?", שאלה העובדת. "את רצה, מותק, תחכי קצת ואולי אלמד אותך כמה דברים, בינתיים תעבדי קשה". סיכמה ל'. קצת מבולבלת מהשיחה, יוצאת העובדת ממשרדה של ל' וממשיכה בעבודתה. כך הימים חולפים ו-ל' עדיין לא משתפת את העובדת בפעולות חשובות, הכל באמצעות שלט רחוק. בינתיים עלו רעיונות נוספים לקידום העניין, רעיונות שפסקו באותו יום רביעי, יום בו ל' הזמינה את העובדת לארוחת צהריים בנמל תל אביב, אותה ארוחה שממנה כבר לא תהיה דרך חזרה. ובכן, ל' והעובדת קבעו לשבת לארוחת צהריים בנמל. "תראי, מותק". התחילה ל' את השיחה, "אני מאוד אוהבת אותך, אנחנו מכירות יחסית זמן קצר אבל נכנסת לי ללב ואני רואה כמה קשה לך כלכלית, גם אני במצבך לא הייתי שורדת". "קודם כל תודה רבה על המילים" השיבה העובדת. "מרגש מאוד לדעת שאוהבים אותך. זה אגב הדדי לגמרי". "אז תקשיבי, מה שאני מספרת לך כרגע הולך איתנו לקבר, אין מצב שמישהו עוד יודע על זה". "ברור, אין מצב בעולם". "אני כבר 5 שנים עושה מה שבא לי בחברה, יש הכנסות מאוד גבוהות בשנים האחרונות, המחזורים כל הזמן גדלים, אף אחד לא יודע כמה נכנס באמת, כל הזמן יש עליה אז כולם מרוצים". "עד עכשיו הכל נשמע נפלא, אבל איך זה בדיוק מקדם אותנו?" שאלה העובדת את ל'. "איך?" השיבה ל'. "המשכורת שלי היום היא 13,500 ש"ח. נראה לך שזה מספיק לי עם ארבעה ילדים?". נשארו לי שתי אופציות, או להתמסכן או לפעול – בחרתי לפעול. בהתחלה התחלתי עם חשבוניות פיקטיביות, החזרי תשלום/ביטולים והמשכתי עם הזמנות שאני קובעת את המחירים עם חלק מהספקים". "וואו, איזה תחכום!, מי עוזר לך בזה?" שאלה העובדת. "מהיום – את". השיבה ל'. "מהיום תתחילי לדאוג גם לעצמך, אל תדאגי להם, הם עדיין יישארו עשירים". "יש לי פרפרים בבטן, ממש כמו סרט אקשן". סיכמה העובדת. הארוחה הגורלית, ארוחה שממנה יצאנו לדרך חדשה ומלאה בפעולות חקירתיות יצירתיות. חודשיים נוספים של הפעלה, בחישוב גס, כחמישים אלף ש"ח של גניבת כספים ממעביד ולא אמרנו מילה על הרטרואקטיבי, על הכסף שכבר נגנב… תעשו חישוב בעצמכם.
