תחושת הבטן של ר' לא הטעתה אותו כשהחליט להפעיל חוקר על… אמא שלו. הוא חשד כי היא בוגדת באביו אולם לא שיער לעצמו שהאיש שגורם לקרע המשפחתי כל כך הוא דווקא החבר הטוב שלו.
״אני עושה פה צעד אבל אין לי מושג איך זה יגמר״ – כך ציין ר׳, שעובר תקופה נפשית מאוד קשה אך לא שיתף בכך איש. ״אני רוצה לעקוב אחרי אמא שלי, אבא שלי ישן בעמידה, הוא מתוסכל מהחיים ולא מצליח לראות כלום מסביבו, אני מאוד חושש שאמא שלי מנצלת את זה ובוגדת בו, אני באיזה שהוא מקום מבין אותה – אין לה כלום בבית אז היא מחפשת בחוץ, אבל אני באמת לא יודע איך אקבל את זה אם אראה בעין שהיא באמת בוגדת. יותר מזה, אין לי מושג איך אני אספר לו במידה ויהיה מה…״.
הבטן מתהפכת ללקוח אבל ההחלטה חד משמעית: בודקים את אמא. יוצאים למעקב אחרי האמא, אשת מכירות בחנות קוסמטיקה. היא מגיעה מידי יום לעבודתה, מסיימת את המשמרת ונוסעת לסטודיו C, משם – חוזרת לביתה. כך היה במשך ארבעה ימים. הבן צופה בסרטים. ״לא, משהו לא מסתדר לי, זה לא הגיוני שאני הוזה״. אנחנו מבינים מה הוא אומר, אבל עדיין, עד כה זאת האמת.
״אני רוצה להמשיך עוד. אני אפילו ישבתי לאכול צהריים השבוע עם חבר קרוב, עוזי (שם בדוי) והוא אמר לי 'תשמע אחי, אתה חי בסרט', אבל משהו בבטן לא משתחרר לי״. ממשיכים לעבוד.
שבוע לאחר מכן, יום א׳ בשבוע, יוצאים לעוד פעילות.
האמא, נוסעת שוב לעבודה, נשארים בתצפית ישירה על החנות. צפי סיום: 16:00. השעה 13:00, היא נראית מתארגנת ליציאה, אוספת את חפציה, מכניסה לתיק ויוצאת מהחנות. היא יורדת לחניון התת קרקעי ונכנסת לרכב מסוג אינפיניטי – ומתחילים בנסיעה. בשלב זה לא ניתן להבחין בזהות האוסף/ת. ממשיכים בנסיעה ונכנסים למושב באזור השפלה, נכנסים עם הרכב לתוך המתחם הפתוח ויוצאים מהרכב. אנו מבחינים בגבר צעיר כבן 35 למראית העין מתקרב לאימו של הלקוח (בת 55), מרים אותה על ידיו ולא מפסיק לנשק! אחרי שתי דקות נכנסים לתוך הבקתה והשער נסגר. הם שעתיים במקום, השניים נכנסים לרכב, מגיעים למקום עבודתה, היא יורדת מהרכב נכנסת לשלה ומגיעה לביתה.
אנחנו מבואסים ועם זאת מרגישים הקלה כלפי הלקוח, זה שכל כך התעקש להקשיב לקול בטנו. בעקבות מדיניות ברורה שלא לעדכן בתוצאות המעקב בטלפון אנו מבקשים מהלקוח להגיע לפגישה ולסכם את הפעילות. קבענו ליום שלישי, יומיים לאחר חשיפת האמת.
יום שלישי, השעה 10:00
הלקוח מגיע אלינו כולו מלא בחשש ועם זאת בציפייה לראות את הסרטים. ״צדקת״, אני אומר לו, ״הבטן כמעט אף פעם לא טועה״ ואז אני מפעיל את הסרט שאורכו כ-32 דקות. בדקה ה-23, הרגע שבו הם יוצאים מהרכב, נשמעת צעקה אינסטינקטיבית מטורפת! ״מהההההההההה!!!!!!!????? זה לא יכול להיות!!!!!״. אני שואל מה קרה? חנק, בכי, הלם. לא מצליח לשמוע מילה ממה שהוא מנסה לומר, להביע. ״זה עוזי, אני מפורק, אחד החברים הכי טובים שלי עם אמא שלי!!!!!״. מה??? מי זה עוזי? אני שואל. ״חבר שלי, זה ששיתפתי אותו השבוע, זה שאמר לי שאני חי בסרט, סרט שהוא הבמאי שלו, הוא הבמאי – ואמא, אמא שלי, היא השחקנית הראשית בו״.
שתיקה. חיבוק גדול. דבר כזה צריך לעכל, צריך לספוג. זהו מצב שלא רואים כרגע איך מתחילים את יום המחר. בשלב זה אני לא יכול לפרט את המשך הדברים מפני שהמקרה נמצא בעיצומו של תהליך. אני רק יכול לומר שהמציאות עולה על כל דמיון. והפרשנות בנוגע למקרה? הפרשנות נתונה בידי המתבונן.
