הראיון שנערך מספר ימים בלבד לאחר גילוי המצבה לא היה פשוט כלל. לא אחת זלגו דמעות מעיניה של אושרה, האלמנה הטרייה, שנאלצת להתמודד עם שלושה ילדים לבד לאחר שבעלה נפטר ממחלת הסרטן רק בגיל 43. אורי ושנהב תאומים בני שלוש עשרה אמנם גדולים יחסית אולם בנה ירין בן הארבע מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, וההתמודדות קשה אף יותר.
בהר עוסקת בתחום הרפואה, היא מעסה רפואית ורפלקסולוגית בכירה בהשכלתה. את יהושע (בבית קראו לו שוקי), הכירה בתחנת הדלק ‘סונול’ כשעבדו יחד – שם גם ניצתה הלהבה. “אמרתי לחברה שלי ‘הוא עם רישיון, נוכל לעשות סיבובים ביחד'”, היא נזכרת, “יהושע היה גדול ממני בחצי שנה. בהתחלה לא תפסתי את זה כרציני, אך עם הזמן הקשר הלך והתהדק. לאחר העבודה בתחנת הדלק הלכתי ללמוד ב’בן גוריון’ בבאר שבע, והוא עבד בכל מיני עבודות, עד שהתקבל לשב”ס ב-2002. יהושע עבד שעות רבות, עד שהחליט לעבור לכלא גבעון ברמלה שם שימש איש אחזקה. באוגוסט 2001 החליטו להינשא, ולאחר ציפייה ארוכה הביאו תאומים לעולם, בתום טיפולי הפריה לא פשוטים וניתוח קיסרי. “עברתי סרט של 4 שנים כדי להביא אותם”. תשע שנים אחר כך הגיח ירין לאוויר העולם – עם הבשורה כי הוא מאובחן על הספקטרום. עם הקושי הזה חוו בני הזוג גם קשיים כלכליים. “כעצמאית הייתי עובדת בשעות הערב, מה שאילץ את בעלי לטפל בילדים הקטנים. אך יהושע תמיד דאג לומר שהעבודה והבית אלו הדברים הכי חשובים: העבודה מה שמפרנס ומביא כסף, והבית זה אנחנו והילדים וזו הסיבה שבשבילה הוא חי”.
ואז נחתה הצרה הבאה, הבשורה הקשה. “הוא היה לוקח ויטמינים, עשה קיצור קיבה וירד 30 קילו והגיע למשקל תקין”, מספרת אושרה בכאב. “לא הייתה איתו שום בעיה שיכלה לעלות על דעתנו. אך אי שם בקיץ 2018 הופיע תסמין מוזר. בעלי הבחין בחתך בלשון ושאל אותי האם לבדוק את זה. לקחתי את ירין איתנו ונסענו לבית החולים. לאחר בדיקה של מומחית פה ולסת נאמר בפנינו שיש חשד לסרטן. הפנו אותנו לתל השומר, שם הוא עבר ביופסה. לאחר כשבוע זימנו אותנו, נכנסתי לרופא, הוא ניגש אליי ואמר ‘אני חושב שכדאי שתשבי’. בהתחלה לא התרגשתי ואמרתי לעצמי שזה כמו שפעת ובטיפולים ניתן להעביר זאת. לאחר בדיקות רבות הבנו שמדובר בסרטן מסוג scc- קרצינומה. לצערי אצלו זה היה נחשב סרטן אלים, שהתפשט מהלשון. הוא עבר ניתוח ארוך של 10 שעות ולאחר הניתוח ציינו שעדיין לא ניקו הכל, ויש לעשות עוד 30 הקרנות ו-2 טיפולי כימותרפיה כדי לחסל הכל. עשינו את מה שהתבקש, אך הבנו שזה לא עוזר. בשלב מאוחר יותר היה לו קושי בדיבור, ולאחר מכן קושי באכילה. בבית הוא התעלף לאחר שאיבד כמויות רבות של דם ונאלצנו להשיב אותו לבית החולים, כבר שקל שישים קילו כשהגובה שלו היה מטר שמונים וחמש”.
אושרה הבינה כי החיים השתנו בזמן קצר והפכה למעין ‘אחות צמודה’ לאהוב ליבה. “שלוש פעמים ביום הייתי מחברת לו אינפוזיה, מאחר והייתה לו דלקת גבוהה בגוף. עם הזמן הבחנו שהסרטן מתפשט לכל הצוואר והוא מתיישב על קנה הנשימה, מה שלא אפשר לו לנשום כרגיל. היינו צריכים להכניס צינור לכלי הנשימה בשל כך. הקושי באכילה הדרדר, והוא הגיע למצב שהמזון היה עובר אליו דרך צינור שחובר לקיבה. אני לא מאחלת לאיש לעבור את מה שבעלי עבר”.
איך הגיבו הילדים עם הבשורה הקשה?
“אמרנו להם מההתחלה שאבא חולה בסרטן, ולאט לאט שהבנו שזה מסתבך. כמובן שהייתה שיחה עם בכי, אך תמיד הייתה לי תקווה שיהיה בסדר. בשלבים מאוחרים הרופאים שבדקו אותו הציבו לי מראה שהמחלה היא סופנית ומתפשטת וכך גם הילדים הבינו את זה עם הזמן. בעלי ידע לאחר שני הניתוחים שאין כאן סיכוי, הוא ניסה להלחם עד שנכנס לדיכאון בחודשים האחרונים. בעלי מאוד אהב את הילדים והיה מחובר אליהם”.
מתי הבנת שזה הסוף?
“תראה”, היא נאנחת, “הוא היה בהוספיס שבועיים וחצי. יום שישי הוא היה עירני והיו סביבו המשפחה ומתנדבים שחגגו עמו. אני הייתי בבית כי הייתי חייבת את השקט לעצמי. הרגע המצמרר בכל הסיפור הוא התאריך הלועזי שהוא נפטר. נסעתי לאמא שלי וחגגנו לירין יום הולדת 4. כמה שעות אחרי, התקשרו אליי ואמרו לי לבוא לבית חולים כי אלו נשימותיו האחרונות. בדרך לבית החולים אח שלו הודיע לי שהוא נפטר. הגעתי לשם וראיתי מחזה שלא אשכח כל חיי, הייתי שם דקה וחצי וישר יצאתי, לא יכולתי לשאת את זה וכל מה שהדהד לי בראש הוא שבאחד הפעמים יהושע אמר לי ‘אני שמח שאני קיבלתי את זה ולא את'”.
כאמור חלף חודש מאז הרגע הארור בו איבדה את אבי ילדיה, אהבת חייה לו הקדישה את מירב זמנה. “אמרתי לילדים שלי ‘אנחנו בוחרים בחיים’ לפי שירו של הזמר אמיר דדון… למרות שעדיין אני לא מעכלת, הוא היה מחצית מחיי. חלף חודש ועדיין מתקשה לחזור לעבודה. הזוי לחשוב שחיים של מישהו אחד נעצרים – והחיים של כולנו ממשיכים. זה קשה… אני צריכה לאסוף את עצמי, חייבת ריפוי למצב החיים החדש, מנסה לשמור על שגרת חיים רגילה לילדים. העצב הוא קיים, יש ימים שאני שואלת אם זה באמת קרה לי. קשה לי עם הסטטוס ‘אלמנה’, קשה לי לתפוס את זה. למדתי בחיים שאתה חייב להחזיק מרחק בינך לבין מה שקשה לך ולצלוח את זה. אם אתה מכניס את מה שקשה לך לחיים יהיה לך קשה להתמודד”.
“הפתיעו אותי המטופלים שלי, יש לי חברה שעזרה לי המון עם הילד כמו מלאך שנמצא איתי”, אומרת אושרה. “אתה מגלה אנשים שביום יום אתה לא קרוב אליהם אך בסוף עוזרים לך. גיליתי בתקופה הכי קשה שלי, שיש אנשים טובים באמצע הדרך וראיתי את זה המון לתדהמתי. חברה אמרה לי פעם ‘תזכרי שאת עושה הכי טוב שאת עושה בכל זמן נתון’ והמשפט הזה מאפס אותי. ברגע שהנפש שלנו בריאה אז הכל בסדר”.
מה הלאה?
“אני רוצה לעטוף את הילדים כמה שיותר, אני לא רוצה לקרוס – כי אז הבית יקרוס. אני האמא של הילדים הנפלאים שלי – וזה מה שנשאר להם, יש פעמים שאני מפחדת על עצמי – ואז מקבלת כוחות מהילדים שלי, הם שומרים עליי במקום הזה שאשאר שפויה. אני מאמינה בבורא עולם, ה’ שלח לי המון אנשים טובים, וצריך להבין שיש מקרים הרבה יותר גרועים. נכון, איבדתי בעל וזה כואב, והילדים איבדו אבא וזה ילווה אותנו כל החיים, אבל אני מודה לה’ ואומרת תודה על הכוחות שהוא נותן וששומר עלינו חיים”.
