בועז ישב מולי בארומה, הביט בי, האזין לדברי, ובה בעת לפתו כפות ידיו זו את זו ושני אגודליו סובבו זה מול זה. נראה לי שאתה לא בדיוק מקשיב לדברי, אמרתי לו. ברכּוּת. נכון, איך ידעת? הוא לא ניסה להתכחש. כי האגודלים שלך מתנועעים להם בריכוז…
בחיי, לא שמתי לב לכך. האגודלים חדלו באחת את סיבוביהם ההדדיים ונכרכו זה בזה בדומיה. גם לאימי הייתה תנועה כזאת כאשר נחה לרגע מקצב החיים, אמרתי. בועז נדרך. דברים שכאלה הוא אוהב. אף אני נזכרתי לרגע באימי. היא נהגה לעשות זאת מעת לעת, ואז גם התמקד מבטה בחלון ודרכו בנקודה רחוקה שבחוץ.
פעם שאלתי אותה על כך והיא ענתה שאין בכך שום דבר יוסי, כך מרגיעה אם מסורה את ילדה. אבל לאחר עוד כמה סיבובים הודתה בפני שלעיתים כדאי לו, לאדם, ליטול פסק זמן מסביבתו. ואם תרצה אספר לך בהקשר לכך משהו על אימי שלי, הסבתא שלך. גם אני, כמו בועז עכשיו, נדרכתי.
סבתי חנה, סבי ושבעת ילדיהם כולל אימי, חיו בקליפדה (אז ממל) עיר הנמל הראשית של ליטא. לעת ערב היו האב והילדים מתכנסים בחדר המרכזי בבית. האב היה מעיין בעיתונים או בספרים, מעשן סיגריה, הילדים מדברים ומשחקים (שנות העשרים של המאה שעברה – עוד אין טלוויזיה ואפליקציות) בקולי קולות, מעבירים בצוותא את הערב. מהמטבח נשמעו קולות ורעשים של סירים מקרקשים, קומקומים רותחים, מברשות מקרצפות.
אלא שבערב יום ראשון השאון נפסק. דומיה משונה עלתה מהמטבח. הילדים שחשו בכך – ילדים תמיד חשים בקצב הפנימי של הבית והמשפחה – נחפזו בדאגה למטבח. והנה – החלל ריק, אמם לא שם. הם הסבו פניהם לאחור, לעברו של האב המחייך. הוא ידע את האמת, הכיר את זוגתו. היא נהגה לפתוח אחת לשבוע את דלת המטבח, דלת כאילו פרטית שלה, למהר למרכז העיירה, להיכנס לבית הקולנוע העירוני (הזמן: שנות העשרים של המאה שעברה), לצפות בסרט (צ’רלי צ’פלין?), להתאוורר, לחוות ונטילציה קטנה ומטריפה, כדבריה של אימי, לשוב הביתה בכוחות מחודשים, להמשיך בעמל היום כאישה, אם, עקרת בית.
כאשר תיארתי זאת לבועז חשתי שדמותה של סבתי המבלה במחיצתו של צ’רלי צ’פלין עולה לפני מסך עיני אף יותר מאשר באותו מפגש עם אימי לפני תריסר שנים. תווי פניה היו ברורים (ראיתי אותה בתמונות), שלווים.
בועז הצטרף אלי לחוויה והזמין אותי לחוויה משלו, באותה רוח. אביו ודודו היו ממייסדיו של אחד ממושבי הסביבה. הסבא היה מרכז, מזכיר, גזבר, עבד בנושאי ניירת כפי שהגדיר זאת האח – ספק בחיבה, ספק בלגלוג. מה כבר יכולים ניירות להזיק בתוך חדר סגור? נהג לומר. הוא עצמו, הדוד, היה איש אדמה לכל דבר. הייתה לו חלקת קרקע, סמוכה לבית, אותה עיבד בכל עונות השנה. בחורפים היה יוצא לחלקתו, נוהג את הטרקטור של אז חורש בה את התלמים לקראת הזריעה. אלא שבסיפורים עם הציורים הצבעוניים הכול נראה ממש מושלם. במציאות זה לא תקתק כל כך. לעיתים היה הטרקטור נתקע, לא מגיב, שובת. קלקולים מתרחשים תמיד בזמן הלא מתאים: גשם, רוחות, מה לא. בשנים הראשונות כשהטרקטור נתקע הייתה דודתי שומעת את הקללה הגרמנית שנפלטת מפי בעלה שבאמצע השדה עד לחלון מטבחה. כולו רותח, עצבני, עולמו נחרב עליו לפחות לכמה שעות. עד שהזעיק מישהו, שמבין משהו בטרקטור, ארכו עוד מספר שעות. עד לתיקון המיוחל לא נרגע כלל.
לא ברור מהיכן שאב את הרעיון אבל חורף אחד חל המפנה הגדול. באותו חורף לא נשמעו קללות כלל, כך מציין המיתוס המשפחתי. מה הייתה מהות המהפך? התעניינתי. כאשר יום אחד הטרקטור עצר מלכת, כהרגלו, שאף דודי פעימת אוויר קטנה אל ריאותיו, סגר את הסוויץ’, ירד אט אט מהכלי הסורר, הלך מתונות סביבו על הקרקע הבוצית, עשה סיבוב אחד, נשם קלות, עשה עוד סיבוב, נשם קלות, וכאשר השלים את הסיבוב השלישי, נעמד מול הגלגל האחורי הגדול ו.. הטיל את מימיו על הגלגל. על הגלגל האחורי הגדול? הקשיתי לבועז. כן הוא חזר – על הגלגל האחורי הגדול. אחרת הדבר לא הצליח. ואז? ואז הוא נשם עמוקות. ואז? עוד לא הבנת?! – דודי נרגע לחלוטין, הוא נעשה שלו כמו אגם שקט באלפים, כך הוא אמר לנו בגרמנית שלו. הוא הרגיש RELAX. ועם הרילקסיות, הרגיעה הזאת – הראש עבד טוב, הוא התגבר על התקלה בעצמו. בתוך שעה.
יעני עשה לעצמו תרגיע, תרגיע. הגבתי לבועז בערנות. כן, זה היה תרגיע אמיתי, הסכים איתי בועז, אלא שאני סולד מאותם אלה שבכל אירוע לא נעים דוגמת היתקעות של טרקטור מנחים אותך מיד ב”תרגיע, תרגיע”, ולא סתם אומרים זאת אלא צועקים לך באוזן בקולי קולות. אלה לא מתיזים מים זכים על האש, כנדרש ברגעים אלה, אלא שופכים עליה דלק סמיך.
***
בשולחן הסמוך לנו בארומה שתה גבר מזדקן מכוסו ובין לגימה ללגימה השמיע משפטים לעבר חברו לשולחן. הלה היה מרוכז במפית נייר פרוסה לפניו על השולחן, אצבעותיו אוחזות בקצותיה ואט אט, בתשומת לב רבה הוא מולל קפל אחד ולאחריו עוד קפל. הקפלים נצמדו זה לזה כחיילים ממושמעים במסדר. זה גם סוג של ונטילציה, לקפל את הנייר, אמר בועז כאשר הבין שגם אני בוחן את הזוג. יש לנו משחק כזה – להציץ לעבר אנשים סמוכים ולנסות להבין מה הם עושים בזירת בית הקפה. מה מניע אותם. זה לא יפה, לא ראוי להציץ באחרים אבל, אני מודה, מעת לעת אנחנו עושים זאת. לא מרוע לב חלילה. נצמדתי לבועז באג’נדה הזאת: גם השני שם בשולחן עושה משהו לנפשו, אני חושב שהוא מספר למקפל הנייר על הנכדים. תשים לב באיזו עליזות הוא מדבר. זה יכול להיות רק בהקשר לנסיכים-נכדים. בוודאי מתגאה הוא בציון שהגדול קיבל היום, הרחיק בועז את גבולות דמיונו. האם להיות במחיצת הנכדים נחשב כאוורור, מילוט מבעיות, או – כחיפוש ומציאת משמעות? התלבטתי בפני בועז. עזוב אותי עכשיו מחפירות בראש. לדעתי אין הבדל גדול ביניהם, ענה.
מה שבטוח – הוא נזכר להדגיש – האם-אמא של הונטילציה היא המדיטציה. זוגתו עוסקת בכך הרבה, והוא, מן הסתם, מפיק תועלת רבה מכך. מדיטציה היא הרבה יותר מסיבובי אגודלים או צפייה בקולנוע; היא התרגעות מזוקקת, ציין. והוויפאסנה, הוסיף, מזוקקת אף יותר. תאר לך – לא לדבר במשך שבוע שלם. זה כבר סוג של אובססיה, טענתי כנגדו.
בעצם גם תפילה פשוטה היא כזאת, הרחבתי את היריעה. נזכרתי בנשים החרדיות שנסעו עימי באוטובוסים בירושלים, מדובבות לעצמן מתוך ספר קדוש שמונח בידיהן, מנסות להתכנס בתוך עצמן. האם באמת בזמן תפילתן, תפילה של איש מאמין – האם אין הגיגיהן נודדים לילד שיש לקחת מהמעון? או הבשר שצריך לקנות לקראת הצהריים?, פקפקתי. בועז דווקא “האמין” בהן. הן מתורגלות מלידה להתרכז בכתוב, לצאת מעמל היום לזמן מה, “לרחף בעולמו של הקב”ה”. הוא מצא הגדרה מעניינת, הגדרה מפרגנת לשומרי המצוות שעוסקים בתפילה.
וכך דמיינו בצוותא עוד ועוד מעשי רגיעה למיניהם. הגברים, אנחנו של פעם, שיצאנו למילואים, התרחקנו משאון העבודה ובסך הכול, באמת, בינינו – היה לנו לא רע שם: קיטרנו על האבק, האוכל, חוסר השינה, אבל זאת הייתה גם הוצאת קיטור ושחרור מכל הלחצים שבבית. באותה עת, הוספתי מגדרית, הנשים עושות את מה שמשחרר אותן מכל עומס נפשי מיותר – מסע של חלונות ראווה וקניה אחת או שתיים.
אלו לא רק הנשים המבוגרות, הזדרז בועז. גם נכדתי, בת העשר, נרגעת היטב כאשר היא מבקרת איתי בחנויות בקניון. סבא, זה טוב לבעיות הקשב והריכוז שיש לי, היא אומרת לי ללא כל בושה. בעיות כאלה ישנן לחצי כיתתה אז למה שתתבייש? ויש לה עוד אמצעי להפגת המתח. מהו?, שאלתי. בטח גם היא מסובבת אגודלים מפעם לפעם כמו סבה. איזה אגודלים ואיזה נעליים? גיחך בועז, שלף הנייד שלו והראה לי צילום של קובייה קטנה שעל שש פאותיה ישנם כפתורים, לחצנים, ווים. זאת “קובית קשב וריכוז”, הסביר. כשהנסיכה אינה רגועה, אפילו בשיעור בכיתה, היא מוציאה את הקובייה מתיקה ומתחת לשולחן מתקתקת על כל הצ’ופצ’יקים האלה. כמו שאר מחצית כיתתה. ישנה שמועה שגם המורה מצטרפת אליהן, עם קובייה מיוחדת למורות, הוא חייך.
שבנו לעצמנו ובועז סיפר לי שלאחרונה הפך לפריק של חדשות, קשור אליהן כמו לאינפוזיה. זה משכיח ממני, צרות של בריאות שפוקדות אותי לאחרונה; ולא נזכיר אותן עכשיו, הוא הפציר. אני דווקא בורח מהכאן ועכשיו, הגבתי. חדשות החוץ של יצחק נוי בכל שבת משקפות לי בפרופורציה נכונה את חדשות הפנים. הרדיו שלי ברכב מכוון תמיד על קלסית, מתרחק מאקטואליה. ועוד משהו שגיליתי רק לבועז, אף הוא מתרחש ברכב: רק שמה בחלל הסגור, לבד, עם ההגה, הגז והברקס אני מרשה לעצמי לשחרר קללה קולנית לעבר הווישר שחג על החלון הקדמי. איזה ק——ט מלא פאתוס. זה מרגיש לי משוחרר, מאוורר, כמו דודך המושבניק שעל הטרקטור. והווישר לעולם לא נעלב, ממשיך לנוע.
בעצם, העמיק בועז, גם שנינו עכשיו, כאן בארומה, עושים זה לזה ונטילציה. הטיפול ההדדי חוסך לכל אחד מאיתנו שש מאות שקל לפחות על ספת הפסיכולוג. וביחד 1200, עשיתי סיכום מהיר. לא רע בשביל גמלאים חסרי אמצעים. אולי אם היה עושה זאת יגאל בשן – חזר בועז ליום יום האפרורי – משוחח יותר עם מישהו, מקלל יותר את מגבו שברכב, ייתכן ואז היה חוסך לעצמו הופעה מוקדמת מדי, בגיל 68, במסגרת שחורה בעיתון. אולי, השתתפתי ברגע זה של עצב.
חודשיים שלושה לאחר שסיפרה לי אמי על סבתי והצ’רלי צ’פלין השבועי שלה – היא חשה שלא בטוב, הובהלה למחלקה הסיעודית שבבית האבות. הגעתי לבקרה בערב. מצב רוחה היה טוב, הציצה בחלון לעבר הנוף החשוך. כאשר הבחינה בפני המודאגות צחקה: יוסי, אל תשכח, אני כבר בת 93. עם צאתי מחדרה, לקראת עשר, פלטה אלי בעליצות: יוסי, קי סרה, סרה, מתוך שירה של דוריס דיי שהיה אהוב על הורי. בשלוש בלילה הודיעו לי מבית האבות שאגיע דחוף. המיטה שלה נותרה ריקה.
בסך הכול, סיכם בועז, אמך יצאה לעשות ונטילציה קלה. ונצחית.
