פעם, בימים רחוקים של העבר… לפני כחודשיים, יומני היה מלא בתזכורת למטלות, אירועים ופעילויות יומיומיות. רשימה מדויקת. הכל מתוכנן ומאורגן. אין שורה ריקה. פעם, השגרה היומיומית דמתה למעיין שופע, המזרים מים חיים ונקיים. היום, המעיין דומה לביצה רדודה בה מקרקרים צפרדעים בדמות מנכ”לים למיניהם שעושים רעש רב היוצר אי-ודאות.
פעם היה שיתוף פעולה בין הלב והמח. הלב הפעים רגשות, המח דאג למחשבות. היום קיים בלבול מערכות. לפעמים הלב מחסיר פעימה והמח אטום, לא חושב בהיגיון. פעם שאלו אותי מה עושה פנסיונר במשך השבוע? תשובתי הייתה-אני מחפש את היום השמיני. הפעילות הייתה ענפה, מלאת סיפוק. היא כללה: כתיבת מאמרים לביטאון עמותת על”ה. הדרכה במוזיאון הילדים בחולון, התנדבות במרפאת חיים, צפייה בהצגות כנציג וועדת הרפרטואר של בית העם, תלמיד בכיתת גמלאים בתיכון מדעים ברחובות, השתתפות במכרזים, כנציג הציבור והעיקר ללוות את רעייתי לקניון, לא תענוג גדול.
פעילות מגוונת נרשמה ביומן. היית תמיד מלא. מי פילל שאתחיל להתגעגע ליום בו אצטרף לרעייתי לסיור חלונות ראווה… לא לקנות, רק להציץ. פעם היה סיור קצר מסתיים בידיים עמוסות בשקיות נעליים, חולצות, בגדים לנכדות ועוד ועוד…
הבוקר קבלתי תלונה מהיומן
“מה קרה לך ?
אתה חולה?
שבועות לא רשמת, דבר. הכל נגמר?”
לא יומן יקר. דבר לא נגמר! העולם השתנה. פעם, אי שם לפני כחודשיים, על חלק מחיינו הייתה לנו השפעה. חישבנו, תכננו, ארגנו, ניהלנו. היום – קשה לתכנן ולארגן את מה שיהיה.
הבלתי ידוע רב על הנצפה.
זאת הסיבה שבך מילה איני רושם. חיינו שונים. בכל זאת דבר אחד בחיי לא השתנה השכמה עם הנץ החמה.
אולי זה הסימן שגלגל החיים ימשיך להתגלגל כפי שהיה. יבוא היום, יומני, ואחזור למלא בדפיך תכניות, התנדבויות, בילויים ואפילו ביקור אצל רופאים. אני מבטיח למלא שוב כל שורה ושורה. אומנם לא נחזור אל כל מה שהיה. העיקר שתשוב אלינו התקווה!
