אני עד לכך שמערכת החינוך שלנו מחפשת בקדחתנות דרכים חדשות, רעיונות חדשים ומקיימת ביקורת פעלתנית על כל פעולותיה בכל התחומים וכל הזמן
המערכת, החל ממשרד החינוך וכלה במורה הנמצא בכיתה נמצאים בשינויים מתמידים הנבחנים ומוערכים בכל שנה בכל ההיבטים. אחד ההיבטים האלו הוא נושא שיעורי הבית. מתחילת דרכי במערכת החינוך בחטיבה ואחר כך גם ביסודי לא נתתי שיעורי בית. אמנם יש שיגידו שחכמה קטנה מאוד לא לתת שיעורי בית במוסיקה מכל הטעמים שבעולם. החל בכך שמוסיקה זה כייף, לא ממש חשוב, ועוד ועוד טעמים שלא אכבד אותם בהתייחסותי. רק אזכיר שמורה למוסיקה המסיים סמינר למורים מקבל תעודה המכשירה אותו ללמד מגיל גן ועד כיתה י"ב ולכן הוא לומד חמישה ימים בשבוע, המון חומר עם המון אפשרויות לשיעורי בית.
בסופו של דבר בכל מקצוע אותו אתה מלמד ניתן לתת שיעורי בית! גם בתקופת ה"אין מחשב", קרי אי אפשר לעשות העתק הדבק, וגם בתקופתנו, כדי ללמד חומר, רצוי שהתלמיד יתרגל ושיעורי בית הם תרגול. אלא שהזמנים השתנו והתמורות שחלו במאמץ שהתלמיד הממוצע מוכן לעשות עבור כל דבר שבעולם, קל וחומר עבור שיעור בבית ספר הלך וקטן. כך מוצאים את עצמם המורים וההורים נלחמים ביום יום עבור שיעורי הבית שבהיבט הרחב משקפים את המאמץ שצריך לעשות התלמיד כדי ללמוד מקצוע שהוא בכלל לא רוצה או לא אוהב. אז מה אגיד בתור מורה לנגינה שרבים מתלמידיו לא מתרגלים בבית או בשפה פשוטה יותר, מתאמנים על כלי הנגינה אותו הם בחרו ללמוד. אתן דוגמא אחת למאבק יומיומי שבחרתי לנטוש משום שהעלות עלתה על התועלת.
באחת מכיתות היסודי ביקשתי מהורי התלמידים לשלוח את ילדיהם עם תיקייה ובה ארבעה דפים ובהם תמונות ומידע אודות החומר שעליו נלמד במהלך השנה. זה יהיה הציוד לשיעור. את הדפים ביקשתי להדפיס בבית וכמובן ששלחתי את הקבצים דרך המחנכת. וכאן התחילו הבעיות: אין לי מדפסת, שכחתי, לא קיבלתי את הקבצים, יוצא לי ג'יבריש ועוד ועוד בכיתה, יש לי אמת אחת לכולם. אם אני דורש תיקיה כציוד בשיעור הרי שאני דורש מכולם, וכך מצאתי את עצמי מתעסק כ-20 דקות יקרות מהשיעור בלרשום מי לא הביא ולמה ועוד כל מיני עדכוני מחשב הכרחיים. טוב, החלטתי בשנה הבאה להדפיס לתלמידים את הדפים. לא חסכוני מבחינת בית ספר שסוגיית הצילומים תמיד מרחפת כעננה מעל המורים, אבל אין ברירה – אני מצלם. בשנה הזו צילמתי! ואז התלמידים פשוט שכחו את התיקייה, איבדו את הדפים, ועוד כל מיני עניינים אחרים. ושוב מצאתי את עצמי מתעסק עם הרישומים והעדכונים כאשר אני קורא שמות. הפעם החלטתי לוותר ולשנות כיוון באמצע השנה. שלחתי עדכון להורים שאין חובה להביא תיקייה והבעיה בבחינתי נפתרה. חשבתי על טובת הכלל. אותם 60% שכן הביאו את הציוד והשיעור שלהם התבזבז כמעט כולו. חשבתי גם על טובתי כמורה שמתוסכל מכך שהמובן מאליו הופך להיות קשה להשגה ועבור מה? אז שתמונות כלי הנגינה, או המילים של השירים לא יהיו לנגד התלמיד אלא יהיו מוקרנות על המסך. האמינו לי, כששחררתי, לא נגרם כל נזק- אלא תועלת רבה מאוד. שינויים אלה אקפיד לעשות כל זמן שאגיע למסקנה, שחומות שנבנות לנגד עיני ועומדות בדרכי, מוטב לעקוף אותם על אף ההרגל. וכאן אגיע לתמורות שחלו בנושא שיעורי הבית במשרד החינוך. באופן כללי הכללים והחוקים לגבי מטלות, מבחנים, בחנים ועבודות בבית הספר היסודי הן נוקשות מאוד מבחינת המערכת ומיטיבות מאוד עם התלמיד, וטוב שכך!!! לעומת זאת בחטיבת הביניים ובתיכון המצב שונה לגמרי וכל מורה יכולה לנצל את המצב הזה ו"להעניק" לתלמיד אין ספור מטלות עד שההורים מתרעמים, מה לעשות זה המצב. ביסודי המידע מגיע להורים דרך התלמידים מיד, לעומת זאת בשאר המערכת זה לוקח זמן אם בכלל.
בשנה זו החליט משרד החינוך לשנות גישה לגבי שיעורי הבית, כאשר ההנחיה הכללית היא:
לצמצם את שיעורי הבית ואיסור להעניש תלמידים על כך שלא הכינו שיעורי בית בעברית פשוטה "שיעורי בית = רשות". אמנם, המדיניות של שיעורי הבית בפועל תינתן לבית הספר, אך ברוח המפקד, שיעורי הבית יתמוססו להם עד כדי היעלמות מוחלטת. כאשר אני הפסקתי לרשום תלמידים שלא הביאו תיקייה ואמרתי בפירוש שלא חייבים להביא תיקייה 80% מהתלמידים בסופו של דבר לא הביאו.
שינוי הגישה בנושא שיעורי הבית הגיע גם בעקבות מחקרים רבים שהוכיחו כי לשיעורי הבית אין השפעה על הישגי הלימודים בבית הספר היסודי. אני לא חושב שתמורה מעין זו תגיע לחטיבות העליונות במהרה אך כולי תקווה שחישוב מסלול מחדש ושינוי גישה, ימשיך להיות מנת חלקה של המערכת ולא משנה עד כמה הפרה היא קדושה.
