הוא היה אחת הדמויות המעניינות והוותיקות בעיריית יבנה ונחשב לאיש אהוב ברחבי העיר. ביום רביעי האחרון, חודשים לאחר שסבל מאי ספיקת לב ובעיות במעיים שהובילו להידרדרות במצבו, נפטר בגיל 69 כשהוא מותיר אחריו ארבעה ילדים, ושמונה נכדים. יהי זכרו ברוך!
משה חמדני מוותיקי העיר, עבד כמנהל מחלקת הגבייה בעירייה משנת 1975 עד תחילת שנות ה-2000. חמדני נחשב לדמות בכירה בעירייה, שכן רבים התייעצו עמו וקיבלו את חוות דעתו עקב ניסיונו הרב בתחומים רבים ובקיאותו בענפים רבים. מלבד כל זאת, חמדני היה איש משפחה. “אדם שאוהב את הבריות. דאג לכל אחד מבחינת ממון, אוכל, דאג להכניס אורחים רבים אליו הביתה בערבי חג ובשבתות כשראה שהם לבדם”, מספר בנו צחי חמדני, “הוא גידל ארבעה ילדים, ידע לעטוף אותנו באהבה ותמיד חינך אותנו מהי נתינה”.
“כל אדם בעיר זכר את שמו לטובה. שומר מצוות וירא שמיים שליקט את כל הבודדים\גלמודים\תשושי הנפש ודאג להכנסת אורחים כדי לקיים כל מצווה אפשרית”, נזכר צחי ומספר: “הוא דאג לחייך גם שצרות באו לחייו. כל הזמן בעשייה מתמדת אם זה בעבודה ואם זה מחוצה לה. האישיות שלו הותירה רבים עם חיוך ענק וזה מה שאנחנו רוצים לזכור ממנו”.
הכל החל לפני כארבע שנים לאחר שמשה חווה אי ספיקת לב שהפכה לו את שגרת החיים הפעילה. “הטיפולים הרבים בבתי החולים בין תל השומר להדסה בשנים האחרונות, הפכו אותו לאדם סיעודי עם הזמן. בשנה האחרונה, המכה האמיתית הייתה חסימת מעיים קשה שאילצה אותו לעבור ניתוח, ובעקבותיה גרמה לכשל מערכתי. “הגוף לא הצליח לתפקד ולצערנו הבנו שאין מה לעשות”. צחי מוסיף. “אלו היו טיפולים שגרתיים אך הם השפיעו על שגרת חייו. על אף כל זאת, הוא נשאר מחויך, שזה הדהים אותנו כל פעם מחדש. הוא לא חסך באהבה ובנתינה גם שהמצב הבריאותי הקשה עליו”.
חמדני הקים משפחה לתפארת, ארבעה ילדים, שמונה נכדים. “יש המון תכונות שארצה לקחת ממנו”, מספר צחי, “אך יותר מכל אני מאחל לעצמי את הלב הרחב שהיה לו, לאהוב כל אדם באשר הוא ולא לשפוט אף אחד במהירות”.
מהו הרגע האחרון שאתה זוכר ממנו? “אשתי חגגה יום הולדת החודש. הוא נכח באירוע ואמר לי ‘ראית שלא הרגשתי טוב ובכל זאת התאמצתי להגיע לאירוע של אשתך מפאת כבודך וכבודה. תודה לך על הכל, אתה יקר לי מכל. מאחל שתהיו מאושרים ביחד’. כבר למחרת הוא נכנס לאשפוז בת שבועיים, שבעקבותיה היה בהרדמה. בימים הללו חלקנו איתו את הרגעים האחרונים”.
להלוויה שהתקיימה ביום רביעי בבית העלמין יבנה (בן זכאי), נכחו מכרים רבים שהיו חלק בחייו של חמדני. צחי: “בעקבות המגבלות, ניסינו לצמצם כמה שיותר, ולמרות זאת, לעניות דעתי הגיעו כ-150 איש. רווית, בתו הוסיפה שרבים מוותיקי עיריית יבנה שעבדו עמו, ביניהם: “יחיאל כהן, איציק שלום, מאיר אלמעולם ושחר סימנה”.
רווית, בתו הספידה את אביה מעל קברו: “אבא יקר שלי, רציתי להגיד לך תודה! תודה על החיים שהענקת לי, תודה על היותך אבא מאיר לילדיו, תודה על שהקדשת לנו וגידלת אותנו לבד, לא היה לך קל בכל המסע הזה. נלחמת בשבילנו, בשביל לגדל אותנו. אני לא רואה את החיים בלעדייך, קשה לקרוא לך בלשון עבר. כל הזמן היית שם בשבילנו, גם כשלא תמיד היה נראה לנו. כל הזמן דאגת לנו, הדאגה שלך הייתה חלק בלתי נפרד ממך, היית לנו אמא ואבא יחד.
אני לא מאמינה שאנו מלווים אותך למנוחת עולמים, אתה חבר, אבא שמייעץ ומכוון ומדריך, הלכת מאיתנו והשארת אותנו כצאן ללא רועה. אני לא יכולה לעכל ולא מצליחה להבין איך אני ממשיכה מכאן? לאן אפנה? לאן אלך? היית בשבילי ובשביל אחיי גם אמא וגם אבא כבר מגיל קטן, איך אוכל להיות בלעדיך? שבתות, חגים, זה לא נתפס… מי יתקשר אלי ויגיד לי: “רוויתי בואי לבקר אותי”, הטלפון האחרון שלך היה: ‘רוויתי אני מתגעגע אליך, בואי לראות אותי, אני לא מרגיש טוב, קחי אותי לבית חולים’. מי האמין שזו תהיה הפעם האחרונה שנדבר. יצאנו מהבית, נישקת את המזוזה ואמרת: “בורא עולם תחזיר אותי לבית בריא ושלם”. אבא, הלכת והשארת אותנו מרוסקים, מי יראה לנו את הדרך? אבא, הנכדים אהבו אותך ותמיד רצו לבוא אליך, תמיד הנכדים היו מוצאים אצלך אוזן קשבת, יד מלטפת, מי ישמע אותם, עם מי ישוחחו ויתייעצו? למי יספרו מה עובר על לבם? איך אוכל להסביר להם שאתה כבר לא איתנו? שאתה שומר עלינו מלמעלה ושולח את ברכתך כמו תמיד. אבא, היית עמוד התווך של המשפחה ונשאת אותנו מקטן ועד גדול על גבך. היום אבא, חיכית לי שאני אגיע ורק לאחר שהגעתי וראיתי אותך, החזרת את נשמתך לבורא עולם. השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך! אבא, סבלת הרבה לאחרונה. תמיד השתדלת לשדר שהכל בסדר. כאן תוכל לנוח ללא כאבים. אבא שלי היקר, אני בטוחה שמקומך בגן עדן של מעלה בזכות כל החסדים שעשית גם לאנשים שלא הכרת. דאגת להכניסם לביתך, לאכול ולשתות. אבא היקר שלי, נוח על משכבך בשלום עד בוא המשיח צידקנו. היה שלום אבא אהוב שלי”.
בנו, צחי חמדני: “אבא היקר באדם, אני לא מאמין שאני צריך להספיד אותך בגיל כ”כ צעיר. למרות שזהו דרכו של עולם זוהי מעמסה כבדה מנשוא עבורי. אבא היקר לעולם לא אשכח איך גידלת אותנו מאז היותי בן 4 לבד ללא רעיה לצדך ומעולם לא החסרת מאתנו דבר, לעולם לא אשכח את התכונות האצילות שלך, אותם תכונות שניסית להטמיע גם בנו (אני מקווה שבהצלחה), לעולם לא אשכח איך בכל חג היית מלקט אלינו את כל הבודדים/הגלמודים/תשושי הנפש וכל מיני מסכנים שלא שפר עליהם גורלם היו אומרים לך למה אתה תמיד צריך להכניס לביתך את כל האומללים והמסכנים?
והיית אומר: ‘אני תמיד מאחל לכם שתמיד, אבל תמיד תהיו מהנותנים ולא מהמקבלים, שלעולם לא תצטרכו להיות במקומם, שתמיד אתם תחוסו על אחרים ולא תצטרכו שמישהו יחוס עליכם’. חוץ מזה זה לא שמחת שבת/חג אמיתית אם נדאג רק לנו ולא נדאג למסכנים שבחוץ ובגלל זה תמיד ביתך היה מלא, תמיד פתוח לרווחה. תמיד חינכת אותנו להכנסת אורחים ותמיד היה לך הכנסת אורחים כמו אברהם אבינו, זו הייתה המצווה החביבה עלייך ביותר, לעולם לא אשכח איך תמיד תרמת לכל אדם שהושיט יד, אמרו לך מה אתה תורם לו? אתה לא רואה שהוא לא באמת צריך 20 ₪ להגיע לתחנה מרכזית? ותמיד אמרת זה לא משנה, אתה לא יודע מה הוא ומי הוא? אתה מבין איזה בושה זו לפשוט יד? אדם פושט לך את היד תן לו משהוא. לעולם לא אשכח כמה אהבת לקרוא בתורה, כל יום שישי עד השעות המאוחרות של הלילה היית יושב ולומד את הפרשה, בשעה 05:00 בבוקר בשבת היית קם כדי להתכונן עוד פעם ומבקש ממני בערב שבת שאבוא מוקדם מחר בבוקר לעזור לך להתכונן”.
חברו, ישראלי יהודה: “משה היקר, היית לי לחבר ולאח. חלקנו טיולים, שמחות משפחתיות, אירועים משמחים יותר ומשמחים פחות אך בכל נקודת זמן בחיי אתה היית נוכח. לבך הרחב וידך הפתוחות לרווחה היו לשם דבר בקרב כל הסובבים אותך. עם קולך הערב היית לנו לחזן וקורא בתורה ותמיד השתדלת לשמר את מסורת אבותינו ואת צביונו הייחודי של בית הכנסת. היית לאב ולסב מסור ובשתי ידך בנית משפחה לתפארת שמעריצה אותך. משה אחי, גם בתקופה האחרונה, בה סבלת בייסורים, היית אומר לי באמונה שלמה ובחיוך רחב ‘גם זה יעבור’. לא לחינם הלכת מאיתנו ביום פטירת אהרון הכהן. עליו נאמר ‘אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. תכונות שכל כך אפיינו את אישיותך המיוחדת, מי יתן לנו תמורתך. חברך הכואב, ישראלי יהודה”.
