לאחרונה הלך לעולמו יורם ברגמן. חנות “פאניקה” שבבעלותו הייתה אושיית תרבות רחובותית, במורדו של רחוב טלר, בואָך רחוב הרצל, ממש כמו במרכז מנהטן של ניו יורק. היום, כאשר המוסיקה מציפה את אוזניך על פי רצונך ומכל הכיוונים והערוצים – כדאי להיזכר בפאניקה כחוליה צבעונית בפס הקול שלנו, ובמיוחד – של השירים הלועזים שהדהדו בקרבנו.
פס הקול הזה החל בשנות החמישים – בתחנת רדיו, אחת לשבוע, בימי רביעי בערב. כן, שעה אחת לשבוע בלבד של שירים לועזים ב”קול ישראל”. הראשונים מהם שאני זוכר – ולכל אחד יש את אלה הזכורים לו – זה הקצבי מהסרט “סטלג 17” וזאת המהורהרת מהסרט “מולן רוז””. השירים לא היו רק מוסיקה. הם היו הצצה לחוץ לארץ ששכן אז הרחק מהישג ידינו. כאשר האזנת לאיב מונטן טיילת גם בשדרות פאריז ומרינו מריני חשף בפניך בקולו המתנגן את חופי איטליה. ספרי הגיאוגרפיה של אז היו בשחור לבן, הם לא הביאו את הריחות, הטעמים והשירים של אותו חו”ל קסום. (היה אליו חלון נוסף, מצומצם: קבוצות הכדורגל שעליהם קראנו באדיקות. מי היה יודע על העיר מנצ’סטר ללא נבחרות מנצ’סטר יונייטד ומנצ’סטר סיטי?).
בכיתה ז’ קנו לנו הורינו תקליטים. אבל אלה היו ברובם ישראלים – גשר הירקון, בצל ירוק. הייתה התקופה של אנחנו, תנועות הנוער, הגשמה. בשנות החמישים המאוחרות הגיעו למחוזותינו אלביס, קליף והפלייטרס. החלה זליגה שלנו, הבייבי בומרס הראשונים, לעברם של הריקודים הסלונים. היה בהם קסם של נעורים, משהו פרוע במקצת. בשיאה של אחת מהמסיבות ה”סוערות” אז רקדה שכנתי, מבוגרת ממני בשבוע אחד, צמודה לתקליט של אלביס, ובסלפי שהונצח בתודעת כל המשתתפים – היא נישקה אותו, את התקליט, לפחות שלוש פעמים. קסם מערבי שכזה חדָר גם מהמזרח – מהשירים הרומנטיים שהושמעו ב”קול רמאללה” הזכור לטוב; במיוחד – מקולה הלחשני של השדרנית שהגיחה בין השירים, עִרפְּלה קַלות את ראשינו, בעיקר אלה של הבנים.
פאניקה הייתה תחנה חשובה בהמשך. חנות שנעים להיכנס אליה, לנוע בין מדפיה ופריטיה. היו חנויות דומות לה ברחובות ובכרך הגדול (“אלחוט” בתל אביב), אבל יורם, כאן בפרובינציה, יזם משהו חדש , פורץ דרך. הוא הרכיב שירים שונים על קלטת אחת לפי בקשה, קסטה-מיקס. אולי לא חוקִי במאה אחוז אבל מה זה משנה. בכך – הקדים את זמנו, הרבה לפני עידן הדיגיטל.
הקלטת הנבחרת שלי היא מבית מדרשו של יורם. מככבים בה ה”ה: רוד סטיוארט, אלטון ג’ון, טינה טרנר, סימון וגרפונקל ושות’. בתחילתה מושמעת הפתיחה המפחידה הקבועה: פאניקה-פאניקה-פאניקה, בקולו של יורם. והייתה גם קלטת הריקודים שהכין לי יורם למסיבת יום הולדתי, וכל החברים הטובים נהנו לרקוד לצליליה שרשרת רצופה של טנגו, רומבה, סמבה, ושני סלואים בלטה – לאלה שלא ידעו את הצעדים של האחרים.
אחר כך הגיעו חנויות הטאואר רקורדס, ולבסוף השתלט עלינו האינטרנט והעולם נעשה קטן כמו החנות שברחוב טלר. אבל אותן קלטות של אז נותרו אצלי (הן בבוידֶעם במקום סמוי, גם ממני) מיוחדות ויקרות.
ועל כך תודה לך, יורם.
