"לקחתי את הילדים לקפריסין, נמאס לי מהחג הזה. קשה לי מידי" | המעצבת הגרפית אירנה פיינשטיין מנסה להתאושש ממות בעלה

רגעים ספורים לפני שהכתבה הזו שודרה אל אלפי גולשים בחדשות 08, התקבל מסרון בסמאטרפון שלי.

"לקחתי את הילדים לקפריסין, נמאס לי מהחג הזה. קשה לי מידי", כתבה אירנה פיינשטיין (37), מעצבת גרפית ממזכרת בתיה, שהתאלמנה לפני שמונה חודשים ואוספת את השברים יחד עם שני ילדיה מאז.

ואכן, החג הזה, כמו קודמיו אינו פשוט כלל. אהבה בת 17 שנה נגדעה בעקבות המחלה הארורה, לה נכנע אהוב ליבה, איליה.

ואולי דווקא אז, בשיא המשבר, היא עשתה זאת – אזרה אומץ ופתחה עסק, בסימן שניתן מבעלה, מלמעלה.

"זה משהו שתמיד חלמתי עליו", היא מספרת בראיון מיוחד וסופר רגיש לחדשות 08. "עשיתי את הקורס תוך כדי ההתמודדות עם המחלה של בעלי והגשתי את פרויקט הגמר 3 חודשים אחרי שנפטר, לא היה פשוט."המוטו של איליה תמיד היה 'אל תחסוך על עצמך'. הוא נורא אהב צילום, הוא קנה את כל האביזרים של המצלמה, רחפן ומה לא, מכל טיול יש לנו ספר מעוצב. הוא היה מצלם ואני מעצבת. כך הוא השאיר הרבה זכרונות לילדים. ולי הוא השאיר את הסימן שאני במקצוע הנכון".

איך הגעת לתחום הזה?

"העולם הזה לא זר לי. עבדתי כמזכירה במכללת אחוה ובמסגרת עבודתי עסקתי בשיווק. לעתים החברות שלי, גרפיקאיות במקצוען, לימדו אותי את הבסיס ובזמני לחץ ועומס הייתי מסייעת להן. מהר מאוד נשאבתי לעיצוב הגרפי ופשוט אהבתי את העשייה הזו. בשלב מסוים נאלצתי לבחור בין העבודה במקום מרוחק לבין ליווי בעלי לטיפולים בבית החולים בילינסון ואחר כך ברמב"ם. היה ברור לי שאני איתו לאורך כל הדרך".

אירה לא עזבה את איליה לרגע, מהרגע שהכירו כשהייתה בת עשרים ועד השנייה שבה עצם את עיניו.

היא עלתה מאוקראינה בגיל 5, לבית שמש. בגיל 12 עברה לפנימית בויאר בירושלים ואחר כך שירתה בגבול לבנון. את איליה הכירה סמוך לסיום שירותה הצבאי. "דרך בת דודה משותפת שלנו, כל אחד מצד אחר. היא משכה את שנינו לאיזו מסיבה, אחרי שהכרנו הוא אמר לחבר שהכיר את אישתו. מאז הכל היסטוריה", היא משחזרת אהבה בת שש עשרה שנה שעודנה נמשכת, גם כשהוא כבר למעלה, גאה בה ובגידול שני ילדיהם מיכל שאוטוטו תחגוג 12 ועידן בן השמונה וחצי.

תחילה התגוררו יחד במושב חצב, לאחר מכן עברו להתגורר בחברת המשפחה במזכרת בתיה – אימו של איליה ז"ל נישאה בזמנו לבן משפחת שוקרג'י, מוותיקי המושבה. הוריה של אירה הגיעו בעקבותיה למזכרת.

ואז הגיעה בשורת האיוב, כרעם ביום בהיר…

"כן… לפני חמש שנים וחצי, כשהיה בן 34 התחיל להרגיש כאבים חזקים בבטן. בהתחלה הגענו לבית חולים ובו עשו סיטי ואמרו לי 'יש לך בעל בריא כמו שור, קצת אנטיביוטיקה ויעבור'. במשך תקופה הוא היה מתלונן על כאבים ואון-אוף מגיע לבית החולים הזה עד שאיזה חבר כירורג שעבד ב'בילינסון' אמר לו 'בפעם הבאה שיש לך את הכאבים האלה – תבוא אליי, אני יעשה לך בירור אצלנו'. אחרי שלושה חודשים הופיעו הכאבים שוב, הלכנו לאותו החבר ושם התברר שמדובר בסרטן מעי גס גרורתי.

האונקולוגית אמרה לנו שזה עניין של שלושה חודשים, אבל איליה היה מאוד אופטימי. אני התעלפתי במקום. הוא בא ואמר לי 'תקשיבי, יש את הסרטן ויש את איליה. אני ממשיך את החיים כרגיל, לצד הטיפולים. יש לנו תכניות – ואנחנו צריכים ליישם אותן. טסנו וטיילנו וחוץ מאחרי הניתוחים – אי אפשר היה לראות עליו שהוא חולה – עד השנה האחרונה. בעבר הוא היה יותר פעיל ממני – וזה מה שהחזיק אותו. חמש שנים הראש היה מאוד אופטימי, שהוא מנצח את זה, אבל אז,  בשנה האחרונה המצב הדרדר. הכאבים התחזקו, ראיתי בעיניים שלו שהוא נאבק כאילו אומר 'אני פה, לא הולך לשום מקום. אבל אז גם ראיתי שהוא מחכה לרגע שאשחרר אותו'.

'"יום לפני שפיניתי אותו לבית החולים בפעם האחרונה – ישבנו בסלון ודיברנו על חופשת חנוכה שאנחנו חייבים לצאת עם הילדים. ממש תכננו דברים. הוא אמר לי תמיד 'אני לא הולך לשום מקום, יש לנו תכניות' – ואחרי כמה שעות לא היה לי עם מי לדבר".

איך מסבירים את זה לילדים?

"הילדים גדלו לתוך זה. חמש שנים הם ידעו שלאבא יש מחלה מאוד קשה ושהרופאים עושים הכל כדי להציל אותו. כשהייתי בבית החולים ידענו שהדקות אחרונות. גיסתי הייתה עם הילדים והסבירה להם שהרופאים נלחמים על החיים של אבא, אבל המצב מאוד קשה. כשהגעתי הבייתה התיישבתי בסלון, חיכיתי שיתעוררו בבוקר. לא בכיתי. כשהם ראו אותי – הם הבינו. מיכל הסתכלה עליי ואמרה לי: 'אמא, לא נכון'. היא ישר קלטה עליי וברגע שאמרה את זה – נפתחו הברזים. עידן שמע וגם בא לסלון, ואז.. צרחות".

עברו 8 חודשים, עושה רושם שאת מנסה להיות חזקה ככל האפשר, צריך כוחות אדירים לשם כך.

"מה יעזור לי לשכב במיטה ולהתמסכן? זה יפיל אותי ואת הילדים. החיים חזקים מאיתנו. מצד שני, התקופה הזו של החגים קשה לי. אני מרגישה שמרחמים עליי, מחבקים אותי, לא רוצה שירחמו עליי".

בגלל זה את קמה וממשיכה את החיים

"כן, בגלל זה אני עושה לבת שלי את בת המצווה שהיא רוצה. אני יודעת שלא יהיה לי לא פשט, אבל אני אתגבר. הילדה רוצה וזה מה שיהיה. זה גם מה שאיליה היה רוצה".

לפני מספר שבועות התקיימה תחרות לעיצוב הלוגו החדש של מזכרת בתיה בסימן חגיגות 140 למושבה. פיינשטיין כבשה את המקום הראשון וניכר היה שהיא שמה את כל הלב על השולחן ביצירתה.

"כשהציגו שיש את התחרות נורא התלהבתי ואנשים מסביבי כתבו לי שאני חייבת לנסות. שילבתי בין מורשת, קהילה וצמיחה שמסמלים את מזכרת בתיה בספרה 0, שבמספר 140. מזכרת בתיה בצמיחה מטורפת בהרבה מאוד היבטים – לקחתי את העובדה הזו והעצמתי אותה – עם צמיחה אמיתית של עצים, עלים, ואפקטים מיוחדים שתואמים את רוח התקופה".

איך זה מתחבר אלייך אישית?

"תראי, כשהגעתי למזכרת – היא הייתה נורא קטנה. בתקופה שאני פה המושבה צמחה בטירוף. זה די מזכיר אותי, באתי קטנה ולא מנוסה למקצוע. איליה נורא האמין בי בעיצוב הגרפי, הוא כל הזמן רצה שאתפתח בתחום הזה, ובאמת הלכתי על זה. כשזכיתי בעיצוב הלוגו של מזכרת בתיה, הבנתי שזה סימן ממנו לפתוח את העסק".

לסיום, מותר לשאול מה החלום שלך?

"השאלה הזו גדולה עליי. אני לא יודעת. אני משתדלת לא לחלום, אלא לחיות את היום. בעקבות מה שעברתי, אני רוצה להצליח במה שאני עושה,ובעיקר רוצה שלילדים יהיה טוב. זהו".

◼️ לקבוצת החדשות במזכרת בתיה לחצו כאן