דמיינו לרגע ארוחת חג.
השולחן מלא בכל טוב. השקענו שעות בבישול, בחרנו חומרי גלם, הכנו את המנות שכולם אוהבים ודאגנו שלא יחסר דבר.
אבל החוויה שלנו מהארוחה אינה נקבעת רק לפי מה שהונח בצלחת.
יש גם את החדר שבו אנחנו יושבים, הרעש סביבנו, הצפיפות, התאורה, הכיסא, האנשים, האווירה. יש מי שנהנה משולחן גדול, רועש ומלא התרחשויות, ויש מי שאחרי חצי שעה רק מחפש פינה שקטה.
כל אלה אינם משנים את המזון שאכלנו, אבל הם בהחלט חלק מהדרך שבה חווינו את הארוחה.
אז למה כשאנחנו מדברים על האכלה של תינוקות וילדים, אנחנו משקיעים כל כך הרבה מחשבה בשאלה מה הם אוכלים, והרבה פחות בשאלה באילו תנאים הם אוכלים?
השאלה הזאת מעסיקה אותי מאוד.
אנחנו מקבלים כמובן מאליו שכל ילד הוא אינדיבידואל. כבר בחודשים הראשונים אנחנו מגלים שתינוק אחד אוהב הרבה התרחשויות סביבו ואחר נרגע דווקא בשקט, אחד מסתגל במהירות ואחר זקוק לזמן. אנחנו לומדים את השינה שלו, את הדרך שבה הוא נרגע, את המזג שלו ואת הדברים שמציפים אותו.
אבל כשמגיעים לאוכל, קל מאוד לחזור אל הכללים.
מה לתת, כמה לתת, באיזה גיל, באיזה מרקם, כמה הוא אמור לאכול.
כל אלה שאלות חשובות, וחלקן דורשות כמובן הנחיה מקצועית. אבל אני מבקשת להוסיף לצדן עוד שאלה:
מי הילד שאוכל?
עבורי, זו אינה שאלה פילוסופית בלבד. במסגרת עבודתי עם ילדים ומשפחות אני נעזרת גם במפת העיצוב האנושי, Human Design, ובתוכה ברובד שאני מכנה "מפת האכילה". על פי הגישה, קיימים שישה מסלולי אכילה מרכזיים, שלכל אחד מהם שני צדדים, כלומר 12 אפשרויות שונות המתייחסות בין היתר לתנאים ולנסיבות שבהם האדם פוגש את האוכל.
חשוב לי לומר מה מפת האכילה אינה.
היא אינה אומרת לי אם לתת לילד גזר או בטטה.
היא אינה קובעת איזה מזון בריא עבורו.
היא אינה מחליפה רופא, דיאטנית, אחות טיפת חלב או הנחיות מקצועיות בנושאי תזונה, גדילה ובטיחות.
מבחינתי, היא מציעה משהו אחר: עוד עדשה שדרכה אפשר להתבונן בילד הספציפי שלנו.
לא עוד כלל שאמור להתאים לכולם, אלא הזמנה לבדוק את התנאים והנסיבות המוצעים במפה האישית שלו ולראות, לאורך זמן, מה קורה בפועל.
אני אוהבת לחשוב על זה כמו על צמחים.
אנחנו לא מציבים את כל הצמחים באותו מקום בבית ומצפים מכולם לפרוח.
יש צמח שזקוק לשמש ישירה. אחר משגשג דווקא בחצי צל. יש כזה שזקוק להרבה אור אבל לא לקרניים ישירות.
אם נעביר צמח שפרח במקום מסוים לתנאים שאינם מתאימים לו, ייתכן שנראה את השינוי בעלים עוד לפני שנבין מה קרה.
הצמח לא הפך ל"בעייתי".
הוא אותו צמח.
התנאים השתנו.
בעיניי, זו מטאפורה יפה גם לילדים שלנו.
לא מפני שילד הוא עציץ, כמובן, אלא מפני שאנחנו מבינים באופן אינטואיטיבי שלא כל יצור חי משגשג בדיוק באותם תנאים.
אז למה שהאינדיבידואליות תיעלם דווקא כשאנחנו מגיעים לאוכל?
הדבר שמעניין אותי במפת האכילה הוא האפשרות לקבל נקודת מוצא להתנסות במקום רק לנחש.
אם המפה מציעה תנאים מסוימים, אני מזמינה את ההורה לא "להאמין" בהם, אלא לבדוק אותם.
להתנסות.
להתבונן.
לתת לזה זמן.
לראות מה קורה כשהתינוק או הילד אוכל בתנאים האלה ומה קורה כשהתנאים משתנים.
האם משהו מרגיש אחרת? האם יש דפוס שחוזר על עצמו? האם אנחנו מתחילים לגלות משהו שלא ראינו קודם?
מבחינתי, ההורה הופך לרגע לחוקר של הילד שלו.
לא חוקר שמנסה להוכיח תיאוריה, אלא הורה שמוכן להיות סקרן.
וזה אולי אחד הדברים היפים ביותר שאפשר לתת לילד כבר בתחילת דרכו: לא רק ללמד אותו את העולם, אלא להיות מוכנים גם ללמוד אותו.
אנחנו רגילים לקבל הרבה מאוד ידע מבחוץ. וטוב שכך. הורות אינה אמורה להתנהל ללא ידע מקצועי, ובוודאי שלא כאשר מדובר בבריאותם ובתזונתם של תינוקות וילדים.
אני לא מבקשת מהורים לוותר על שום דבר מזה.
אני מציעה להוסיף.
להגיע לטיפת חלב, לקבל הדרכה, לקרוא, להתייעץ עם אנשי מקצוע – ובמקביל לזכור שכל המידע הזה פוגש בסופו של דבר אדם אחד קטן ומסוים מאוד.
הילד שלכם.
הוא אינו "כל התינוקות".
הוא הוא.
ולפעמים נדמה לי שבתוך הרצון הגדול שלנו לעשות הכול נכון, אנחנו עלולים לפספס דווקא את האדם שעבורו אנחנו עושים את כל זה.
זו הסיבה שאני אוהבת את המילה אינדיבידואליות.
לא משום שהיא מבקשת מאיתנו להתנגד לכללים, אלא משום שהיא מזכירה לנו שכל כלל פוגש אדם.
ומבחינתי, ככל שאנחנו מתחילים להכיר את הילד מוקדם יותר, אנחנו נותנים לו הזדמנות לגדול בתוך מערכת יחסים שבה השונות שלו אינה בעיה שצריך לתקן.
היא מידע שכדאי להכיר.
ולכן, בפעם הבאה שאתם מאכילים את התינוק שלכם, אל תשאלו פחות שאלות על מה שיש בצלחת.
תשאלו עוד שאלה אחת.
באילו תנאים הילד שלי פוגש עכשיו את האוכל?
האם נעים לו?
מה קורה סביבו?
מה אני רואה כשאני משנה את התנאים?
ומה אני יכולה ללמוד ממנו, במקום רק ללמד אותו?
אולי נגלה שלא צריך לבחור בין ידע מקצועי לבין הקשבה לילד.
אפשר להחזיק את שניהם.
כי בסופו של דבר, אנחנו משקיעים כל כך הרבה מחשבה במה שאנחנו נותנים לילדים שלנו לאכול.
אולי הגיע הזמן לתת קצת יותר מקום גם לאופן הייחודי שבו כל אחד מהם פוגש את האוכל.
אירית עוז, מייסדת "משכן עוז – הרמוניה", עוסקת למעלה מ־20 שנה בליווי ילדים ומשפחות ומפתחת שיטת "הרמוניה". במסגרת עבודתה היא משלבת גם את מפת האכילה האישית לתינוקות, פעוטות וילדים מעולם העיצוב האנושי. המידע המובא בכתבה מציג את גישתה ואינו מהווה ייעוץ רפואי או תזונתי ואינו מחליף התייעצות עם אנשי מקצוע מוסמכים.
ליצירת קשר: הכי טוב דרך המייל- [email protected]
◼️ חדשות משפחה: הורים, ילדים ומה שביניהם בווטסאפ לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
