בשבוע שעבר נכתב כאן בטור על האובדנים שפוגעים בחטיבת בגיל השלישי. כמה מהקוראים התעצבו מהנאמר וביקשו שכפיצוי אכתוב על הצמיחה שמתרחשת בגילנו. נעתרתי להם בהבנה וברצון, חשבתי ומצאתי שאין כמו הנכדים לבטא מקור לפריחה ולבלוב עבורנו. מהבחינה הכלכלית הנכדים הללו מוגדרים כריבית שאנו מקבלים מההשקעה בקרן הילדים. ברוח זאת פניתי לכמה מידידי וביקשתי שיכתבו על היחסים שביניהם לבין נכדיהם, הנסיכים-מהממים. ובכדי למַקד הגדרתי להם: מה אני נותן ומה אני מקבל מהנכדים? נשמע אולי מסחרי-עיסקי במקצת אבל זאת הרי התקופה, תקופת הכדאי-לי והאקזיט. (אגב – כלכלן אחד, חבר שלי, אב לארבעה, טען בפני בלהט ועם נימוקים בסלע שילדים זה בכלל עסק לא כלכלי. אבל זה לכתבה אחרת)
להלן הכתבות ותודה גדולה לכותבים:
עמי לבנה
לא מספיק שהתפלאתי שנולדו לי ילדים, התפלאתי על אחת כמה וכמה שפתאום נולדו לי נכדים ועוד המון. וכל ההמון הזה קוראים לי סבא. הם מתכוונים אלי??? אני סבא ??? ממש לא מרגיש לי ככה! אבל בינינו, מתי ארגיש סבא, כשאהיה קשיש בן מאה עם זקן לבן וארוך, גלימה אדומה, על מזחלת וששה איילים שמושכים אותי? או כשאהיה קשיש עם זקן ארוך על כסא גלגלים ובטרייה טעונה מושכת אותי….?
אז אצלי זה התחיל עם רועי (15) ואחותו שחר (11) ועבר מהר מאוד לבנים גיא (9) וטל (5), גלעד (5) ואופיר (3), ארד (6) ואחותו ארבל (4). ובינתיים הסתיים באלון (4) ואלה (2) ובאחותם הגדולה זואי (11), רכש חוץ לחיזוק הקבוצה. סה”כ אחד עשר נכדים (קבוצת כדור-רגל אמרנו?) ועוד לא נאמרה המילה האחרונה…, עידן הסקס עדיין לא הסתיים אצלנו במשפחה….!
יחסים עם נכדים דומים לעוגה התופחת בתנור. מתחיל עם בצק מתוק אבל לא אפוי, ממשיך עם מלמולים ואז יוצאת מפיהם מילת הקסם “סבא” ובא לך לאכול אותם כי הם כבר קצת אפויים, אבל זה עוד לא הסוף. זה נמשך כך: סבא בוא, סבא תרים אותי, סבא בוא נשחק כדורגל, סבא אני רעב (הרבה פעמים…) ועוד המון מילים שמתחברות למילה סבא, שאף אחד לא ידע שאפשר לחבר ביניהן.
אבל לא כל נכד דומה לשני. כפי שכבר שנו רבותינו: ‘יש בים הרבה דגים’, לי יש הרבה סוגי נכדים. אחד עדין וחכם, אחד אגרסיבי ושובב, אחד שקט ומופנם, אחד תוהה ונחבא על הכלים, אחת דברנית וחברותית, אחת יפהפיה ואחת דעתנית. את כולם אני אוהב ומחבק ועם כולם אני משוחח חדשות לבקרים וכולם מקבלים מתנות.
אבל יש אחד מהם שהוא דג בולט בים. יפה, חכם, בעל אינטליגנציה חברתית ורגשית יוצאת דופן. יש לו רעיונות נהדרים והוא יודע להביע אותם בפשטות ובטבעיות. והוא שובה את ליבי כל פעם מחדש באותנטיות שלו ולמען האמת שובה את ליבם של כל המשפחה המורחבת, של חבריו בגן ובכלל של מי שמכיר אותו. ואני מתלבט, כל כך קשה לכמת אהבה. איך ילד מרגיש כששואלים אותו את מי הוא אוהב יותר, “את אבא או את אימא….” איך אני יכול לאהוב יותר נכד א’ או נכד ב’? ובכל זאת אודה שיש לי קשר טוב ומיוחד עם הדג הבולט בים שלי. ולסיכום, נכדים לימדו אותי בזמן קצר משהו שקשה היה לי ללמוד לבד במשך הרבה שנים והוא לאהוב ללא תנאי. אהבה ללא תנאי יכולה לקדם אותנו ואת העולם צעד גדול קדימה. תנסו, זה משתלם….!!!
רון שרצר
יש לי חמישה נכדים. שנים בברזיל; שלושה בישראל, מהם תאומים זכרים, בלתי זהים לחלוטין. הנכדה הראשונה נולדה כאן בישראל וכמובן “השתגעתי” עליה כמו שכל סב משתגע בתחילת הדרך מסבאותו. די מהר נרגעתי אבל אהבתי ועדיין אוהב להיפגש אתה. התפתחות השכל מעניינת אותי. וזה קורה מהר וחד. אבל אני ממש לא אובססיבי. ואז הגיחה לעולם בברזיל נכדה מתוצרת מעורבת: יפני, פורטוגזית/איטלקייה, מרוקאית ואשכנזי (שכמובן “דופק” את השלמות שנוצרה כאן).
כאן אין הרבה זמן “להימרח” על הנכדים. קופצים מדי שנה לחודשיים לברזיל. חודש יושבים אצל בננו ומבלים עם הנכדים כמה שאפשר. הם מדברים פורטוגזית, אנחנו עברית – דו-שיח של חרשים, אבל כיף. היום אנו כבר יותר משוחחים דרך Google Translate. עובד נפלא. ניתן לשוחח ולהבין האחד את השני בקלות. אחרי “הברזילאית” נולדו כאן בישראל תאומים. חשבתי לעיתים שעברתי אירועים קשים בחיי. מה שזוג תאומים עושה בשנה הראשונה להוריו ולזוג סבתות (עם עזרה צנועה מאד של הסבים) זה מעין גיהינום עלי אדמות, בעיקר להורי התאומים שבערך שנה שלמה ישנים כמה שעות בודדות כל יום ומתנהגים בשאר היום כסהרוריים לחלוטין.
הסבים של התאומים עוסקים בחייהם בנושאים טכניים ולכן כבר מגיל צעיר החלטתי להכניס את נכדי לעניינים ובניתי להם משחק מחלקי פרזול אמיתיים. זאת הייתה השקעתי העיקרית בשני נכדי. מתרגל אותם במבחני אומץ ומנסה לדחוס להם ידע. הם בדרך כלל לא כל כך אוהבים. אני חסר סבלנות למשחקי ילדים ולכן משאיר את התחום לאחרים. הנכד האחרון בשלב זה הוא גאל בברזיל. המלצנו לקרוא לו גל. אבל בברזיל גל זה שם לנקבה וגאל לזכר. השלמנו. יותר מאוחר גילינו באמצעות חותם נדיר של כתב עברי קדום, בן 2500 שנה, הנושא את השם “עליהנה בת גאל” שנחשף בחפירות עיר דוד בירושלים – שיש סיכוי שהשם גאל הוא אולי עברי.
בגיל שנה בערך הבן שלנו היה תקופה מסוימת רחוק מהבית (בסאן פאולו) והחלטתי שאני לוקח על עצמי את הנכד לניסיון החתמה (החתמה, לפי ויקיפדיה מעודכן ל-2/8/2017: תהליך שבו צאצא נקשר להוריו והם אליו). חשבתי לעצמי שאם יהיה באחריותי הצמודה לאורך זמן אולי יוקיר אותי ויזכור לנצח. לקחתי אותו תחת פיקודי כל יום במשך חודש משעת האמבטיה בערב, האכלה, הרדמה והחתלה ככל שנדרש במשך הלילה וכמובן הקטע היפה – השכמת בוקר על כל הכרוך בה והמשך משחק עד להתעוררות שאר בני המשפחה.
השקעתי גם במשך היום כמה דקות פה ושם. “מאמץ והקרבה” גדולים מבחינתי (לפחות מכל שידעתי מגידול ילדי ונכדי). כנראה שאצל בני אדם החתמה אינה עובדת. היום היחסים טובים, כמו עם כל הנכדים. “ההשקעה” הייתה לשווא. הניסיון כשל. ולבסוף, אין להתלונן. התוצרת יצאה טוב כפי שניתן לראות בתמונה השלמה.
שלמה קרון
ראשית אני טוען שאני (או אנחנו: הסבא והסבתא, אך אענה בלשון יחיד) נותן ומקבל באותה מידה. אין מדובר בתמורה חומרית אלא בתמורה רוחנית טהורה. למען הסר ספק, בעיני, התמורה החומרית – מתנות למיניהן – היא פועל יוצא של הרוחנית והיא בטלה מולה כמעט לחלוטין.
אני נותן אפוא ומקבל, ובאותה מידה את הרגשות האלה (נכדיי הם בני 9, 8, 6, 5): אהבה, חיבה, שמחה, געגועים, הומור, בת צחוק וכמו כן גאווה על היותם ממשיכיי (בלא לבטל את מקום הוריהם, כמובן) על היותם מחַקָי, לעיתים – על היותם אמיתיים ברגשותיהם כלפי, על שבגילם אינם צבועים ואינם משקרים לי, וכך אני מקווה גם בהתבגרותם. אני למד מהם את נקודת המבט הילדותית, הטהורה, שלהם על החיים, על החֶברה ועל המשפחה. ובתמצית -אני נהנה מהם ומרגיש מצוין במחיצתם. לדוגמא: כשבאים ושואלים: איפה סבא? ורוצים לשוחח איתי; כשמחבקים ומבטאים בדיבור או בציור או בשירה את אהבתם. רגש נפלא!
וכפי שכתב ג’ורג סנטאיאנה ב”חיי תבונה”: “המשפחה היא אחת מיצירות המופת של הטבע”. והוסיף ז’אן ז’אק רוסו ב”אמיל”: “כדי לאהוב את שלוות האושר הביתי, יש להתחיל להכירו ולחוש בטעמו העָרֶב כבר בשנות הילדות”.
חיותה גירון
נתתי לנכדותיי את ליבי וקיבלתי מהן אושר. כל פעם כשאני פוגשת אותן – ליבי מתרחב, מרחף בחזה, מבקש לפרוץ לאוויר ולפרוש כנפיים. משקלו הופך נוצתי, וכולי לב רחב בלי גבולות, בלי גוף, ללא עבר, ללא הווה. רק עתיד מחוייך ואופטימי. אושר.
גדי לביא
שלושה מתוך חמשת נכדי גרים בקנדה לשנתיים הקרובות. בארץ ישנם שניים שבאים לארוחת צהריים, פעמיים בשבוע. רוב עסקיהם הם עם הסבתא ואחרי האוכל, אם יש שיעורים במתמטיקה או אנגלית הם נעזרים בי. אחר כך מגיע זמנם של משחקי מחשב עם חבריהם. מילה פה, מילה שם גם איתי, וזהו. מצידי – אני משתדל שלא לבלבל להם יותר מידי את המוח.
לאחרונה צצו לקטן שביניהם שאלות אלי בנושאים שונים ואז אני עונה, וזהו. אני ממש נמנע מללחוץ אותם. ישנו דו קיום בשלום. והם מרגישים מאד בנוח איתי ואצלנו. everybody happy
יאיר שרן
שבת אחר הצהריים, הנכדים מתרוצצים ברחבי הבית, וכהרגלם דורשים תשומת לבם של המבוגרים המחפשים לעיתים מפלט, על מנת לשוחח על ענייני דיומא, כדבר הורים וילדיהם. בוא נשיר “שלכת” ( שירה של שלומית כהן-אסיף) קוראת אלי ליהיא. “מתחת לכובע יש לסבא שלי קרחת” אנו שרים יחדיו “אצלו כל השנה שלכת”. אנו שרים ומתגלגלים מצחוק לשמע המילים המצחיקות . ואני גאה על שהצלחתי ללמד אותה לאהוב שיר שאינה לומדת בגן . שיר שרק היא ואני מכירים. והיא מצידה מעניקה לי סיפוק מהמתנה ההדדית הזו, משהו מיוחד רק לשנינו, מין אהבה משותפת שתלווה אותנו עוד תקופה ארוכה. והחוויה תימשך, ויוצקת בי זיק, ואקבל השראה שתביא לעולם עוד יצירה או שיר.
והנה מופיע הנכד שגיא: “סבא, איך מודדים מסה בחלל”? ואחריו הנכדה נועה: “סבא, מהי תורת היחסות”? כאלה הם הנכדים של היום . קצרי רוח, סקרנים, מצפים לתגובות מהירות. ואני מגייס את מירב הסבלנות שעוד נותרה בי,נפעם מהינוקות שלפתע עוסקים ברומו של עולם ולא מהססים לפנות לסבם לעזרה. וכבר אנו עוברים משירה לשיחה על מדע,ו”ממריאים” אל מחוץ לכדור הארץ ומספרים על גאונים כמו איינשטיין,שתורותיו העסיקו בעבר רק יודעי ח”ן, וכיום הם עניין גם לצעירים ודרדקים.
וכך אנו תומכים בהם בכל אשר ילכו, שמחים בהישגיהם ומעודדים אותם בכישלונותיהם. והם מצדם משמחים אותנו, נותנים לנו השראה ,מסייעים בידינו ככל שיוכלו ועוזרים לנו לקום כשאנו נופלים; שכן אז – גם יד קטנה, בוטחת וחמה, היא לעזר רב. ובסתר לבנו אנחנו יודעים שאת מה שזרענו היום בנתינה ואהבה נקצור ונקבל בעתיד בשמחה והערצה.
***
אל מי אתם מתחברים מתוך הסבים המאושרים האלה?
