מונולוג של רן מלכה, מפקד ומתנדב ביחידה 360 – זק"א
"ערב חג שמחת תורה. החג שבו היינו צריכים להיות עטופים בשמחה, לשיר עם כל הלב, לרקוד עם התורה, לחגוג את החיבור העמוק שלנו אל הקודש. אבל אז, בדיוק בשנה שעברה, ברגע הכי שמח – השמיים נפלו. מתקפת פתע. הכל התהפך.
היינו באמצע המעגלים, מחובקים עם האחים שלנו, שרים ורוקדים. ובבת אחת, הידיים שהרימו את ספרי התורה נשמטו, והלבבות התמלאו פחד. עזבנו הכל – את בתי הכנסת, את שירי השמחה, את החיבוקים והאור. פתאום, מצאנו את עצמנו בחושך המוחלט. נסענו אל הדרום, אל עוטף עזה, לעבר התופת.
שום דבר לא יכול להכין אותך למה שראינו שם. הכאב היה עמוק, בלתי נתפס. במקום שמחת החג, עמדנו מול המוות, מול הסבל. הפנים שהבטנו בהן, הנשמות שנטשנו, הפכו אותנו לשותפים לאובדן הנורא ביותר.
ועם כל זה, בלב כואב ודואב, לא עצרנו. כי ידענו, ברגעים הקשים האלה, יש לנו שליחות. כבוד המת. לתת לכל אדם את הכבוד האחרון שמגיע לו, גם כשאנחנו נקרעים מבפנים. כל רגע במערכה הזו היה רגע של קדושה, כל פעולה – משמעותית מעבר לכל דמיון.
חזרנו אז, אחרי ימים שנדמו כנצח, שונים. הלב כבר לא אותו לב. כל שם שזיהינו, כל פנים שראינו, נשאר איתנו. אבל גם היום, שנה אחרי, אנחנו מבינים: למרות הכאב, אנחנו לא מוותרים על התקווה. כל החיים שהם הצילו, כל רגע שהם נתנו – מזכירים לנו כמה כוח יש לנו להמשיך."
דובר יחידה 360 – זק"א יעקב ליברמן: "כשאני מביט במתנדבים שלנו, אני רואה גיבורים אמיתיים. בשנה שחלפה מאז, הם הוכיחו שברגעים החשוכים ביותר, השליחות של יחידה 360 – זק"א היא נר בלבבותיהם. הם השאירו מאחור את השמחה האישית שלהם, כדי לטפל בכבוד המת, במסירות שאין לה קץ. זהו החוזק שלהם, החוזק של כולנו, ואני יודע – בזכותם, נמשיך גם ברגעים הקשים ביותר, עם תקווה ואמונה בלב."
