לידיה קורדירו אפל היא אישה מרתקת שעברה כנראה את הכל ועדיין, כלביאה אמיתית, היא מצליחה לשרוד בחיים הלא פשוטים שכוללים מצב סוציו אקונומי נמוך, הטרדות מיניות והשפלות שחוותה מגברים שסייעו לה כשהגישו לה אוכל מוכן כנתמכת הרווחה. למרות כל אלה, היא מרימה את עצמה בכל שבוע מחדש ומקבלת אנשים כמותה, אשר נזקקים לסיוע ומחלקת להם לחמים, הפרויקט הראשון של עמותת אק”ם – האגודה לקידום המחר – שאותה הקימה מתוך רצון לשנות.
המצב הסוציו אקונומי המתדפק על בתים של רבים מתושבי העיר איננו קל לאף אחד, לא לאלו שנאלצים להושיט יד לעזרה וגם לא לאלו המתבוננים מהצד. והנה, מידי רביעי וחמישי קמה לה אשה ועושה מעשה: מחלקת לחם לנזקקים. לידיה אפל קורדירו מושיטה יד לנזקקים ובאותה נשימה היא אינה מתביישת להרים את הראש ולהודות שאף היא נמצאת במעגל הנתמכים מזה שנים. זהו סיפורה של לביאה, שעברה מכשולים רבים בחייה אך היא מצליחה לקום על הרגליים פעם אחר פעם, לפזר את חיוכה השובה ולהמשיך בדרך של אהבה, נתינה, עבודה קשה והתמדה. קורדירו, בת ה-42 עלתה לארץ לפני 13 שנים מפורטוגל, עם בנה, תחילה לאשקלון. מאחר ולא זכתה לסל קליטה נאלצה להשתכר מעבודות מגוונות. יום אחד הכירה בעבודתה את מי שיהיה בן זוגה לימים. “הכרתי אותו דרך העבודה והייתי איתו במשך שמונה שנים. לצערי, הוא היה מאוד בעייתי וממש ברחתי, גרנו בגדרה וספגתי ממנו כל סוג של אלימות חוץ מאלימות פיזית: מילולית, כספית, נפשית, מינית, כל מה שיש. הבן שלי, בעל צרכים מיוחדים, היה מתחת לגיל 18 ולמד בפנימייה טיפולית כך שבשלב מסוים אזרתי כוחות וברחתי. הגעתי לרחובות לפני חמש שנים וחצי. לא היה לי כסף, כי במערכת היחסים בה הייתי לא הייתה לי הזכות לקבל כסף. מעל לשש שנים לא יצאתי מהבית לבד, אפילו לטייל עם הכלב, בעצם לא הייתה לי הזכות לכלום”.
מדוע נשארת במקום כל כך אפל?
“מחוסר אונים, הפחד של לצאת ולא לדעת לאן או להיות לבד ולא לדעת מה לעשות עם הבן שלי ואיך לחיות עד שהחלטתי שעדיף למות במקום להישאר שם ויצאתי, זה מה שנתן לי את הכוח, הבחירה בין למות או לחיות. לקח לי הרבה מאוד זמן לעשות את זה, הייתי בקשר עם הרווחה בגלל הבן שהיה בפנימייה והם חיזקו אותי ועודדו אותי לעשות את הצעד. הצלחתי במשך כמה חודשים לאסוף משהו כמו 500-600 שקל, שמתי כל פעם עשרה שקלים בצד שמצאתי במכנס שלו, ארזתי מזוודה ויצאתי. לקח לו חודשים למצוא אותי ואני כבר הייתי במקום אחר. לא הכרתי שום דבר בארץ אז באתי למקום הכי קרוב שהכרתי פחות או יותר – לרחובות. בהתחלה ישנתי כמה ימים ברחוב, אספתי בקבוקים, עשיתי ניקיונות וחילקתי פלאיירים. באגף הרווחה עזרו לי מאוד, הגעתי אליהם בייאוש טוטאלי, התחלתי לבכות ואמרתי שאני צריכה עזרה, שאני לא יכולה יותר והם חיבקו אותי, כבר באותו יום סידרו לי עורך דין שיטפל בי כי בן הזוג שהיה לי עשה לי המון חובות, סידרו לי מקום ללכת לקחת אוכל מוכן, לאכול ארוחה חמה כל יום, התחלתי לקבל ביטוח לאומי ושכרתי דירה, בה אני מתגוררת עם הבן שלי, ששרוי מגיל שנתיים במצב של דיכאון כרוני”.
את בנה היחיד, כיום בן 21, הביאה לעולם מחוץ לנישואים עם בן זוג עימו הייתה בקשר רומנטי במשך חמש שנים. אלא שאז כששמע שהרתה ממנו הוא נכנס למעגל הסמים “והוא אף פעם לא יצא מזה”, היא אומרת. “את הבן שלנו כבר 18 שנים הוא לא ראה, נפרדנו כשהילד היה בן שנתיים, לא יכולתי להתמודד עם הסמים שלו ורציתי חיים יותר טובים, תמיד האמנתי שישראל זה המקום שלי, תמיד הייתה לי תקווה שארץ ישראל היא העתיד שלי וברחתי. למרות מה שעברתי בארץ, אני לא מצטערת שהגעתי אני מאוד אוהבת את הארץ, את העיר. אמנם יש מלא דברים לתקן אבל יש מלא דברים לתקן בכל מקום. אני מאוד גאה בזה שאני ישראלית”.
לידיה ובנה עדיין נתמכים על ידי הרווחה. הם מקבלים על בסיס שבועי אוכל יבש מ”הבית החם” של עיריית רחובות עליהם יש לה רק מילים טובות לומר. “אני לא מתביישת במצב שלי, אף פעם לא התביישתי בכך אבל הדבר היחיד שהוא קצת סותר הוא שאני נותנת לאנשים ואני גם לוקחת אז אולי יש אנשים שיחשבו ‘איך את נותנת כשאת צריכה בעצמך’ אבל לא אכפת לי ממה שהם אומרים. אני חושבת שהכוח שלי זה בדיוק זה, אני יודעת שכל כך קשה – וכן, אני עדיין צריכה אבל זה לא אומר שלא אוכל גם לתת”.
איך הגעת למצב שכנזקקת את גם מעניקה לזולת?
“לפני שנתיים וחצי הלכתי לעבוד בניקיון תעשייתי, עבודה פיזית מאוד קשה שמרוויחים בה טוב ולצערי נאלצתי לעזוב את העבודה כי הגב שלי כבר לא עמד בזה – ואז, במקום ההוא החלטתי לתת, להחזיר לעשות טוב. ידעתי שיבוא יום ואני אפתח עמותה שתעזור לנזקקים בדיוק כמו שהיה איתי, לעבוד פיזית אני לא יכולה אבל לעזור אני יכולה. לפני שנה בדיוק ביקשו ממני אנשים שאני מכירה לתת הרצאה על החיים ב’נשים בשישי’ של רשת חוויות. הגעתי לשם, נתתי הרצאה שאני לא זוכרת חצי מילה ממה שאמרתי כי הייתי כ”כ נרגשת, אבל מה שהיה זה שבסוף ההרצאה ובמשך כמה ימים קיבלתי מאות טלפונים ואנשים שתמכו ושמחו וכל כך נתנו לי כוח ואמרו לי ‘את צריכה לעשות עם זה משהו’. מפני שחשבתי שזו הדרך היחידה לעזור בחזרה פתחתי סוף סוף את העמותה והדבר הראשון שרציתי זה חלוקת לחם ולזה יש סיבה מאוד מיוחדת: כשהגעתי לרחובות הייתי זקוקה מאוד ללחם ויש פה כמה אנשים שמחלקים לחם. היה מישהו שהיה בא לתת לי לחם בערב והיה גם איזה רב שהיה נותן לי אוכל מוכן. לצערי גם הבן אדם שחילק לחם וגם הרב שלא האמנתי עליו שהוא בכלל מסוגל, ניסו לגעת בי – הוא היה מביא את האוכל בבגאז’ של האוטו והייתי צריכה לבוא עם קופסאות ולמלא אותן. בזמן שהייתי מתכופפת למלא הוא היה מנסה לגעת בי, ממש לטחוב את הידיים בתוך המכנס ובתוך החולצה, ברגע שלא נתתי להם הם נעלמו. נשארתי גם בלי לחם וגם בלי אוכל. הייתי בהלם”.
למה לא התלוננת?
“התלוננתי, אבל אמרו לי שזה לא יעזור כי כולם יודעים שהוא עושה את זה, יש לו כבר תלונות במשטרה אבל זה לא מוביל לשום מקום. כאשה, זה קודם כל מעצבן וזה מקומם, כי מעבר לזה שנמצאים בהישרדות הכי קשה – חוסר אוכל, שזה החוסר הכי בסיסי, המקום הכי נמוך, שם האנשים שהיו אמורים לעזור הכי הרבה, להיות הכי מכובדים ומכבדים – הם משתמשים במסכה הזאת כדי לפגוע וזה נורא, זה מוריד את כל הכוחות. מהסיבה הזאת, כשפתחתי את העמותה הודעתי שהדלת פתוחה, שאף אחד לא רואה את מי שמגיע והם לא צריכים להתבייש, זו חנות ברחוב הרצל 185, בפסאז’, נכנסים, יושבים לשיחה קצרה, שבה אני בודקת אם הם צריכים משהו נוסף, אני מכירה את הנזקקים ומנסה לסייע”.
מה הפרויקטים הבאים שאת מתכננת?
“אוכל מבושל – אני עדיין לא יכולה לתת למרות שיש לזה ביקוש, אבל אחד הפרויקטים הגדולים שאני רוצה לעשות הוא לעשות שיפוצים בבתים של משפחות נזקקות. כרגע העמותה מפעילה במחיר סמלי חוג של שיפוצים שמיועד יותר לנשים שיוכלו לעשות תיקונים בעצמם בבית בלי להביא בעל מקצוע שלוקח מאות שקלים על משהו שאפשר לעשות לבד. בכל סיום קורס כזה אני רוצה שהתלמידים יעשו פרויקט שיפוצים למשפחה נזקקת וזה בעצם יהיה פרויקט הגמר שלהם והסיפוק שלי”.
מה לך ולשיפוצים?
“כשהגעתי לארץ, לאשקלון, לא ידעתי מה לעשות, לא דיברתי עברית כמו שצריך, אז עשיתי כל מיני דברים: צבעתי בתים, עשיתי ממש שיפוצים, שיפצתי מקלחת, שיפצתי בתים, תיקנתי את הקירות, עשיתי טיח, צבע, שפכטל, היה לי את כל המיכשור ובזה עבדתי. בעמותה עצמה יש את הקורס ויש מדריך, אני עסוקה בדברים אחרים”.
בימים אלה מחפשת לידיה מתנדבים לעמותה. עלות הצטרפות כרוכה בסך של ח”י שקלים בלבד ובעיקר ברצון אמיתי לעזור לזולת. “כרגע הכל עליי, אין לי אף אחד שעוזר אז קצת קשה. יש הרבה פרויקטים שאני רוצה להקים אבל בינתיים קשה מאוד”, היא אומרת. את הלחמים היא מביאה מידי שלישי בלילה ממאפיית פארין בשוק, אותם היא מעבירה לחלוקה בימים רביעי וחמישי, אפשרי גם בתיאום איתה בטל’ 054/9825812.
מה החלום שלך?
“שהעמותה תוכל לקדם את עצמה, שנעזור להמון אנשים ואז אני רוצה לעשות שינויי חקיקה, לעבוד בלשנות חוקים שמאוד חשובים כדי שיהיה שוויון הזדמנויות לכולם, גם לנכים, גם לנשים חד הוריות, יש לי כל כך הרבה פרויקטים שאני חולמת לעשות”.
מעניין אותך להיכנס לפוליטיקה?
“אני לא יודעת… אני חושבת שזה מאוד מוקדם בשבילי. אני משתתפת בהמון קורסים, משתייכת להמון עמותות וקהילות, משתדלת להיות פעילה ולהצטרף למה שאפשר אבל אני עדיין נזקקת לאוכל ביומיום אז לחשוב להיכנס לפוליטיקה, זה כל כך רחוק. הייתי שמחה להיות שם ולהגיד שאני מחוללת את השינוי אבל עכשיו זה לא הטיימינג הנכון”.
