תהילה נולדה וגדלה ברמלה, היא מתגוררת עם בן זוגה ביבנה. עובדת כמנהלת בחנות בגדים וממתינה לגיוסה לצבא. אחיה הקטן אורי בן ה-10, אובחן על הספקטרום האוטיסטי כשהיה בן שנה, מאז היא מלווה אותו ומשתדלת להיות נוכחת ברוב הטיפולים שהוא מקבל. הקשר ההדוק שלה עם אחיה הקטן הוביל אותה להתנדב בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים ולשאוף ללמוד קלינאות תקשורת בעתיד. תהילה השתתפה ב-2017 בתחרות “מלכת היופי של הדרום” וזכתה בתואר “תגלית השנה”. לתחרות “מלכת היופי של ישראל” היא רשמה את עצמה.
תהילה לוי רק בת 18, אבל כבר הספיקה להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, ביניהם גירושי הוריה, מגורים עצמאיים מגיל 16 וטיפול באח אוטיסט. “אני באה ממקום פשוט, עם סיפור חיים מורכב”, היא אומרת “וזה המסר שאני רוצה להעביר. בגיל 16 הפסקתי להיות ילדה, הייתי חייבת להתבגר במהירות, להבין איך משלמים חשבונות ואיך מנהלים תקציב. כשהייתי בת שמונה והוא (אחיה הקטן) היה בן כמה חודשים, כבר הייתי מקלחת אותו ומחתלת אותו. הייתי הולכת לגן שלו ושם היו מלמדים אותי מה אפשר לעשות איתו בבית”.
יש לה אח בן 14 שלומד בפנימייה ואחיה הצעיר, בן העשר, אובחן בילדותו על הרצף האוטיסטי, מה שהסיט בחדות את מסלול החיים של משפחת לוי. “הייתה לו בעיה של חוסר תקשורת, הוא לא יצר קשר עין. בגיל חצי שנה אמא שלי לקחה אותו לבדיקה באסף הרופא והוא אובחן כאוטיסט”, היא מספרת. “כשהיא חזרה איתו הביתה, היא הושיבה את כולנו ועשתה לנו שיחה על המצב החדש. לא ממש הבנו מה קרה, אבל מיד חיבקנו אותו ועטפנו אותו ומאז בעצם אנחנו עוטפים אותו. הוא הסיבה לכך שמגיל צעיר התנדבתי בבתי ספר לילדים עם צרכים מיוחדים ואני גם מתכננת ללמוד קלינאות תקשורת אחרי הצבא”.
איך היה לגדול עם אח אוטיסט? האם זה אומר, למשל, שההורים שלך היו פחות זמינים אלייך כי הם התמקדו בגידול שלו?
“לא רק ההורים שלי התמקדו בו, גם אני התמקדתי בו, חשבתי עליו וטיפלתי בו. היה לנו, ועדיין יש לנו, חיבור מטורף. אני הייתי היחידה שהוא הסכים שתקלח ותאכיל אותו. כשהייתי בת שמונה והוא היה בן כמה חודשים, כבר הייתי מקלחת אותו ומחתלת אותו. הייתי הולכת לגן שלו ושם היו מלמדים אותי מה אפשר לעשות איתו בבית, וכשהייתי חוזרת מבית הספר הייתי יושבת ומלמדת אותו את הא”ב. הטיפול בו הפך אותי לעצמאית ומודעת יותר. זו גם הסיבה שבגללה בחרתי לבוא לתחרות. לנצל את הבמה כדי לקדם את הזכויות של הילדים האלה, שפעמים רבות הם שקופים בעיני המדינה”.
נשמע שהפכת את עצמך למטפלת שלו במקום לחיות את חייך, ללכת לחוגים, לבלות עם בני גילך.
“זה לא עניין אותי, לא רציתי את זה. הוא אהב אותי, בטח בי. הייתי מבחינתו עוד אמא. זה לא שאם הייתי רוצה לצאת בערב עם חברים אז לא היו נותנים לי לצאת, ברור שיצאתי, אבל גם ידעתי שאני צריכה לעשות ויתורים. כל האחים הבינו. לא חשבנו שהוא יותר חשוב, או יותר אהוב. פשוט היינו מגויסים לזה”.
והיום, איך הקשר ביניכם?
“הוא קשור אליי ברמות ולמרות שאני לא גרה בבית, אני משתדלת לראות אותו כל יום. סיפרתי לו על התחרות, הוא כבר מתקשר ומדבר יותר טוב מאשר בעבר. חסרות לו מילים מדי פעם, אבל הוא מבין הכל”.
כשלוי הייתה בת 14, הוריה התגרשו (“בצורה לא יפה”, היא אומרת). “לפני שנתיים אחותי ואני הבנו שאנחנו לא צריכות לגור עם אף אחד מההורים אז עזבנו ושכרנו דירה קטנה ברמלה”.
מאיפה היה לך כסף לשכור דירה?
“מגיל 16 עבדתי בחנות בקניון רחובות. היה קשה בהתחלה, אבל הסתדרנו. זו עוד חוויה שביגרה אותי בהרבה מובנים. הפסקתי להיות ילדה, הייתי חייבת להתבגר במהירות, להבין איך משלמים חשבונות ואיך מנהלים תקציב. זה גם הפך אותי לעצמאית וחזקה יותר”.
איך היחסים בינך לבין אחותך?
“מדהימים, שיראל היא החברה הכי טובה שלי והיא דחפה אותי לתחרות. ולא, היא עצמה לא בקטע בכלל”.
איך אמא שלכן הגיבה כשעזבתן את הבית?
“היה לה קשה, אבל היא הבינה שזה הדבר הכי טוב לכולם”.
בימים אלה סיימה לוי את בחינות הבגרות בתיכון ברנקו וייס ברמלה, במגמת גיאוגרפיה והיא עומדת להתגייס לצה”ל, לחיל כללי. בחודשים האחרונים עברה לגור ביבנה עם בן זוגה בשנה וחצי האחרונות, דוראל תורג’מן (27), בעלים של חברת משאיות. “אני באה ממקום פשוט, עם סיפור חיים מורכב. לגדול עם אח אוטיסט זו חוויה שצריכה להישמע וזה מסר שאני רוצה להעביר. שאוטיסטים לא יכולים להיות שקופים, צריך לפעול כדי לשלב אותם בחברה, לתת להם עצמאות. אני גם רוצה לתת השראה לבנות כמוני, להראות להן שאפשר להגשים חלומות. אני גדלתי ברמלה, עיר מעורבת וראיתי איך, למשל, משפחה יהודית ומשפחה ערבית מתחברות ביניהם כי שתיהן מגדלות ילדים מיוחדים. אני רוצה למצוא את המכנה המשותף, את הגשר, לקדם את הנושאים האלה”.
האם לדעתך התחרות רלוונטית ב־2020?
“בטח. את לא מתחרה רק על יופי, אלא את מתחרה על מי שיכולה לייצג את המדינה הכי טוב שיש”.
ואת יכולה?
“אני אעשה עבודה מדהימה”.
