נאוה בוקר, מהנשים המוצלחות שידעה הכנסת מאז הקמתה, איבדה את בעלה תת ניצב ליאור בוקר באסון השריפה בכרמל. השבוע, כשהגיעה למפגש ספונטני עם ראש העיר רחמים מלול, עברה בגשר שהוקם לזכר הנספים ושם, שוב חלפה בראשה המחשבה לעבור מחדרה שבצפון, שם היא מתגוררת אל עיר המדע והתרבות.
ביום ראשון בצהריים יצאה ח”כ נאוה בוקר מביתה שבחדרה ליום פגישות עמוס. באופן ספונטני היא נפגשה עם ראש העיר רחמים מלול, עליו יש לה רק מילים חמות לומר – ועל כך בהמשך. בדרך אליו עצרה בגשר ה-44 בכניסה הצפונית לעיר, שנבנה לזכר הנספים מאסון השריפה בכרמל. בין 44 השמות, גם זה של בעלה המנוח, תת ניצב ליאור בוקר. “בכל פעם שאני מגיעה לרחובות, אני חייבת לעצור בגשר הזה. זה חיבור שאי אפשר להסביר אותו במילים. כשאני רואה את השם של ליאור על הלוח זה קשה – ולא משנה כמה שנים יעברו. הימים ההם רצים בראש, הכל חוזר כמו בומרנג. הימים מאסון השריפה נאגרים בפנים, בלב. אני יודעת שאני חיה בהכחשה, אבל דו הדרך שלי להתגבר, אני אלופה בלהדחיק דברים. כשהצער והכאב הם כל כך גדולים, לפעמים המוח מנטרל. יש אנשים שלא היו שורדים את כל מה שעברתי – פשוט למדתי להדחיק ולהמשיך בעשייה כי כל זיכרון שיש לו קשר לליאור הוא עוצמתי עבורי – ועל אחת כמה וכמה בעיר רחובות, עיר שאני מאוד אוהבת וגם נמצאת בה הרבה”.
נפגשת עם ראש העיר רחמים מלול השבוע, במה שהוגדר כפגישה חשאית. כיצד התרשמת?
“זו הייתה פגישה מאוד ספונטנית, קצרה וידידותית. יש לעיר רחובות ראש עיר מצוין שמנהל את העיר היטב עם ניהול תקין, אדם שהתושבים אוהבים והוא עובד לפי הספר, כמו שצריך. ראשי ערים צריכים להעתיק את פועלו וללמוד ממנו. אני מעריכה אותו מאוד ותראי לאן העיר הזאת הגיעה בזכותו. אני יכולה לגלות לך שפרגנתי לו על הפיתוח וההתקדמות של העיר שמורגשים בכל פינה והצעתי לסייע ככל שאוכל להמשך פיתוחה באמצעות תפקידיי בוועדות השונות. ראש העיר סיפר בגאווה על מוזיאון למורשת יהדות תימן. לפני כשנתיים כשהמוזיאון היה עוד בתחילת הבניה שלו ביקרתי שם, ניסיתי לסייע ככל יכולתי אך לצערי כל פניותיי למשרד התרבות עלו בתוהו – וזה לא צלח. לשמחתי העירייה עשתה זאת והקימה את המרכז המפואר. גם כחברת כנסת לעתים ידיי כבולות בהרבה נושאים ותחומים. במקרה הזה, כאב לי במיוחד כי מורשת תימן חשובה לי מאוד, חשוב לשמר על המורשת. חוץ מזה אי אפשר להתעלם מבית העם, היכל התרבות העירוני שבעיניי הוא אחד המקומות היפים ביותר בעיר ואחד המוצלחים בארץ”.
את מדברת הרבה על מעבר לרחובות. מתי תעשי את הצעד?
“זה כל כך נכון. שקלתי מעבר לאזור המרכז מפני שמאוד קשה להגיע מחדרה לירושלים כל פעם, להיתקע בכל פעם 3 שעות בפקק זה לא נעים והתחלתי לבדוק אפשרויות כשרחובות הייתה אחת משתי הערים שהעדפתי לעבור אליהם, גם בגלל האוכלוסייה הנהדרת שיש כאן וגם בגלל העיר עצמה, ההתפתחות שהיא עוברת. אני לא שוללת מעבר לרחובות, אלא להפך ומאמינה שבסוף כל אדם מגיע לאן שהוא צריך להגיע. יש לי כאן המון חברים: רמי מדהלה, רועי שרעבי, חן קריטי, גיא צור, ברוך עייש, ליאור שוקרי, אביב איטח, גדעון מזרחי ועוד המון אנשים טובים. בעיר הזו יש איכות וייחודיות בטוב הלב, בחיבוק ובנתינה של אנשים. מזמן התאהבתי בעיר רחובות, בהחלט זו אופציה מעניינת לעבור לכאן מהצפון וימים יגידו אם אעשה את הצעד הזה. זו עיר חמה שאני מרגישה בה כמו בבית. אין הרבה מקומות שאפשר להתחבר אליהם ולהרגיש כל כך בנוח. כרגע מחירי הדירות בשמיים, לכן בשלב הזה די גנזתי את החלום ונשארתי לגור בחדרה. מצוקת הדיור הקיימת במדינה אינה פוסחת עליי ובוודאי שלא על בתי ובעלה שחיים אצלי. כשבאים בתלונות על בעיות הדיור אני עונה שגם אצלי גר זוג צעיר שצריך להיות מסוגל לרכוש דירה ולא להיות תחת קורת הגג של אמא. זו בעיה קשה מאוד”.
איך פותרים אותה?
“אין לי מושג. גדולים ממני לא הצליחו. יש תחומים שאני לא מבינה בהם ומעדיפה להתמקד במה שאני יודעת – ולקדם אותם”.
אי אפשר להתעלם מההצלחה שלך, בנושא קצבאות הנכים.
“כשהצלחתי להעביר בוועדת שרים את הצעת החוק להעלאת קצבאות הנכות, הסיפוק שהרגשתי היה שווה את הקללות והנאצות וההכפשות שספגתי במהלך התקופה האחרונה. לאחר אסון הכרמל התקשורת חיבקה אותי, תמכה במאבק שלי, פרגנה ועזרה לי לנהל מאבק ציבורי שמאוד חשוב אבל פתאום כשנכנסתי לליכוד, חברים שלי, קולגות שלי בגדו בי, שמו עליי איקס. למה? בגלל שאני ימנית, בגלל שאני בליכוד. זה היה כ”כ בולט ושקוף – וברגעים האלה שכשאת מצליחה ועוסקת בהצלת חיים, בלעשות טוב לציבור – זו התשובה הכי טובה והסיפוק הכי גדול שיכול להיות לי”.
קשה להיות חברת כנסת?
“לגמרי! מה שרואים מפה – לא רואים משם. יש רגעים מאוד קשים כפוליטיקאית וכשאת בפנים את צריכה לדעת לספוג – והרבה. אני סופגת יום אחר יום את כל התסכול מהציבור, קללות איומות – ‘חבל שלא נשרפת עם בעלך’, ‘השרפה לקחה את הבן אדם הלא נכון’, שלא נדבר על גסויות”.
את קוראת טוקבקים?
“בעבר קראתי את הכל ונפגעתי. בהתחלה רק בכיתי, לא הבנתי מאיפה מגיע הרוע הזה, הרי גם פוליטיקאים הם בני אדם, גם לנו יש את הנקודות הרגישות שלנו ושפוגעים בזיכרו של בעלי, בנקודה הכואבת ביותר של חיי, זו בשבילי חציית גבולות. המוות של בעלי והמוות של אמא שלי היו הכאב הכי גדול שלי. כשאת קמה בבוקר ואומרים לך שאין לך אמא או שבעלך לא יחזור – זה קשה מנשוא. איבדתי את אחותי, אבי ואחיין שלי ממחלה קשה – וכולם, בזה אחר זה ועדיין, החלטתי לקום על הרגליים ולחיות”.
מאיפה את שואבת את הכוח?
“בהרצאות שלי אני אומרת שהכול מסתכם בהחלטות שלוקחים במהלך בחיים, איך להגיב למה שקורה לך והחלטתי לבחור בגישה החיובית. חוויתי הרבה משברים עד היום, יש רגעים קשים מאוד, בכי של געגועים בלילות לאנשים שאיבדתי. הכל בסופו של דבר תלוי רק בנו גם אם זה יישמע קלישאתי – כי זו המציאות. כשהגעתי לתחתית של התחתית אף אחד לא היה שם אז עבדתי עם עצמי, דיברתי עם עצמי והרמתי את עצמי. בחרתי להעריך את החיים, יש לי שתי ילדות שעבורי הן כל חיי ולא יכולתי לתת לעצמי לקרוס. הפנמתי שלפעמים צריך לשים מסכה על הפנים – ולחייך”.
לסיכום, אי אפשר להתעלם מפרשת חטופי תימן שעלתה שוב לכותרות. את בעצמך איבדת שם שניים מאחייך.
“יש שני ילדים חסרים במשפחה שלנו – אמרו לאמא שלי שאחותי נפטרה בלידתה ואח שנפטר בגיל 11 חודש או שנה וחצי, כל אחד אומר משהו אחר והעדויות מאוד סותרות. רוב האנשים שהיו בימים ההם כבר נפטרו, העדויות נשמעו לאורך עשרות שנים וממחזרים חומר טחון. צריך להבין שנעשו כאן עבירות פליליות. המערכות שמורכבות מבעלי תפקידים עשו יד אחת פשוט כדי לגנוב ילדים מהוריהם, לקחו מההורים המסכנים האלה ילדים ומכרו אותם לכל מיני זוגות בחו”ל וקראו לזה תיקי אימוץ. זו רשעות לשמה. בגלל שאותם עולים לא ידעו את השפה וסבלו מקשיים נוראיים בחרו לגנוב מהם. אמא שלי סיפרה שלא היה לה מה לאכול וכדי להתקיים היא הייתה אוכלת תפוז עם לחם. אמא שלי זכרה את הפנים של התינוקת שילדה, בבית החולים לא נתנו לה אותה אחרי הלידה, טענו שהיא נפטרה. האנשים האכזריים האלה קרעו את הילדים מההורים שלהם ולא יכול להיות שלמעלה מאלף משפחות ישקרו. הפתרון היחיד הוא לפתוח את תיקי האימוץ, רק אם נפתח את תיקי האימוץ נוכל באמת להבין מה עלה בגורל הילדים, אחרת לא עשינו שום דבר”.
