זהו סיפור אמיתי על ילדה שתישאר לנצח בת 6 וחצי, ילדה עם הילה מסביבה, שאהבה לצחוק והייתה מאוהבת בהוריה נועה ואבי אזולאי, ילדה ששיחקה בבלון מים, שנחנקה מבלון מים, שמתה מבלון מים, בדיוק לפני שלוש שנים. הילדה הזאת שיחקה ימים ספורים קודם בביתי, הלבשתי אותה באקססוריז מדליקים, היא חבשה כובע, מרחה אודם, הרגישה ליידי באמצע יום שבת. זו ילדה שהותירה אלפים המומים וחור גדול במשפחתה, כי בסך הכל רצתה לשחק בבלון מים, עם אחיה הקטנים ואף אחד מכולנו לא הצליח להציל אותה מהחנק ברגע הארור ההוא בו נעתקה נשימתה. אני זוכרת שבזמן שניסו מאמצים אחרונים להחיותה אחיה עלו אליי, לקומה מעל, הם ציירו ציורים לכבודה עם לב גדול וכתבו: “אגם, תחזרי” אבל היא הלכה ולא חזרה. במלאת שלוש שנים ללכתה, קטנטנה וטהורה, קוראים הוריה – אבי, יליד כפר גבירול ברחובות ורעייתו נועה, להורים להימנע מהכנסת בלון מים, לזכרה של אגם אביגיל שלנצח תישאר בת 6 וחצי.
מאי, 2015
הילדה אגם אביגיל אזולאי ז”ל נפטרה בנסיבות טראגיות. אגם, ששיחקה עם בלוני מים בביתה, בלעה בלון אשר נכנס לדרכי הנשימה. במשך שעות ניסו הרופאים להחיות אותה, אך ללא הצלחה. היא הותירה אחריה זוג הורים, נועה ואבי (יליד כפר גבירול, עובד ‘תנובה’) וארבעה אחים, שכואבים את לכתה מידי יום. בחשבון הפייסבוק שלה ציינה נועה עם לכתה של בתה את הרגעים מאותו יום ארור. “באותה שבת עליזה רק מתעוררים בבוקר, צוחקים, שותים שוקו חם, אכלת לך קורנפלקס והתענגת על כל כפית… ואז התחלת לשיר כאילו אין מחר – והחיוך הזה שעל הפנים, חיוך של אלוהים. אגם, אגם כמו הים היית, שקטה ורועשת יחד, היה בך כל מה שצריך להיות בבת מלך. רק אתמול עוד ישבנו, צחקנו, התחבקנו יחד – ופתאום אני זוכרת את כל המהומה, הרגע שבו קוראים לי לחדר להיפרד ממך קטנה שלי, שכולך צבועה באור לבן יפה כמו ביום לידתך, ישנה את שנתך הנצחית. מתקשה לקבל את הפרידה ממך קטנה שלי, גידלתי אותך 6 שנים וחצי, נתתי לך את כל חיי – ובלי לשאול אותי הוא מחליט שזהו, מספיק. אני זוכרת את הבד הלבן הזה, תכריכים שאיתם עטפו אותך, רציתי בשבילך את השמיכה הקטנה שלך הוורודה של ‘הלו קיטי’, אבל גם בזה לא שאלו אותי. רציתי לקלח אותך לפני שתגיעי לבורא עולם, שתהיי יפה כמו תמיד לכבודו, אבל גם לא נתנו לי. הרי אני אמא שלך, למה לא!? אגם, כמו אתמול – והיום אני ריקה, מנסה לאחוז במה שנשאר. אף אחד לא באמת מבין, רק מי שחווה את זה יודע, זה כאב שאין לו תיאור. אף אחד לא יבין כאב של אמא שאיבדה פרי יצירתה, הדרך עוד ארוכה להבין את גודל האבידה – ותמיד אזכור שאת היית הפרח הכי יפה שלי בגינה שטיפחתי – וכנראה שאלוהים רצה להוסיף קצת צבע לשמיים – ובחר אותך, נסיכה שלי”.
נועה מספרת כי יחד עם הכאב, הם בחרו בחיים – ועם כל הקושי, החליטה המשפחה לפעול ולעשות כל שביכולתה על מנת להזהיר הורים צעירים מאסון הבלונים. “היו לנו המון עליות וירידות”, היא אומרת, “אבל בחרנו למנף לעשייה ולעזרה לכלל הקהילה. אני חברה בארגון ‘בטרם’ לבטיחות ילדים. בכל מקום והזדמנות אני מדברת ומזהירה. בחרתי לעזור לאימהות חדשות ולאימהות הוותיקות שבינינו, להגן ולשמור על ילדנו מכל משמר – והכוונה היא גם להגדיל את קו המחשבה שלנו לדברים מסוכנים שנמצאים בבית שלנו, במבצר שלנו. רצף האירועים האחרונים גורם לי להבין עד כמה היום בשביל להיות הורה צריך תעודה. כן, זאת לא בושה. להיות הורה זה מקצוע, זאת אחריות בעלת משקל שניתנה לנו כאימהות. אני יוצאת וצועקת לכו ללמוד קורס החייאה! זו מתנה לדעת שאנו יכולות להציל את ילדנו, מה שאני לא הצלחתי – ולצערי בגיל 33 איבדתי ילדה”.
מלחמה יום יומית
על האובדן אמרה: “3 שנים בלעדיה, 3 שנים של מלחמה יום יומית, 3 שנים שאנחנו מצליחים בזכות הקטנה שלי להציל מאות ואלפי ילדים וכמובן בזכות הורים ערניים מודעים וקשובים יותר. 3 שנים של דמעות וכאב שלא עובר. חייה של אגם נקטעו ברגע של שמחה עם כל המשפחה. אגמי שלי היא שליחה, שליחה של כל עמנו. אין אחד שלא שמע את הסיפור שלה, אין אחד שהיא לא בליבו, היא חדרה לכולם ללב, בלי שהכירו אותה. כל שנה אני מעלה את הסיפור לפני חג השבועות, אותו חג שלקח לי אותה, לקח לי אותה בשמלה לבנה.
“חג השבועות מגיע ואיתו גם בלוני המים המסוכנים, שלוקחים חיים בלי שנבין ונדע – במהירות. אל תתעלמו, תפנימו, תשמרו על ילדכם בבקשה. זאת בקשתי ושליחותי עבור בתי שלא זכתה לגדול כמו כל הילדים. קחו רגע מחשבה ותמנעו את האסון הבא – יש כל כך הרבה תחליפים ליהנות, בלונים זה לא משחק ילדים, הכאב שיבוא אחר כך לא שווה רגע של משחק. תמנעו מילדכם לשחק בבלונים, המשיכו להפיץ את הסיכון. תסתכלו על הפרח שהלך בגלל בלון. האם זה שווה בשביל שניה של שקט או הנאה? ממש לא! אין לזה גיל ולא הכנה – וכשנחנקים מבלון לא ניתן להציל! בבקשה, בשביל אגמי שלי, נמשיך את המלחמה, כל חגיגה יכולה להיות בלי בלונים, כמה חיים אפשר להציל? אני אמשיך לבכות עד יום מותי אבל בבקשה, אל תגידו לי זה לא יקרה, בלונים זה כלי רצח לכל דבר! לא ניתן להציל מבלון, חד משמעית. אני פונה להורים וזועקת: צאו מהשאננות, עדיף שהילדים יבכו ולא אנחנו לכל החיים”.
