news08.net/ads.txt

ניצול השואה, צבי אבן-בר: “הצפי היה שלא אשרוד”

הסיפור של צבי אבן-בר, ניצול שואה, איש חינוך ותיק ואדם חברותי ואהוב על הבריות, מתחיל בעיירה הקטנה סצ’יזוב במזרח פולין שם נולד. עם פרוץ המלחמה, בעשרה בספטמבר 1939 הוריו החליטו לעזוב את פולין ולברוח לרוסיה, בכדי להינצל מהגרמנים שהבטיחו להשמיד את העם היהודי. “וכך מתחיל מסע הישרדות שנמשך תשע שנים”.

“משפחתי – אבי חיים, אימי רחל, אחי יהודה ואני – דמינו לעלה נידף ברוח שנפל לתוך נהר ונסחף עם הזרם. נדדנו כדי למצוא מחסה לראשנו, חיפשנו מקום עבודה שיבטיח לנו פת לחם. רעב ומחלות היו מנת חלקנו. הדאגות לעתיד לא הירפו. ב-1941 גויס אבי לצבא הרוסי ויותר לא ראינו אותו. הקשיים והדאגות חישלו את רוחה של אימי. היא עשתה את הכל כדי שנישאר בחיים”.

מה למשל?

“היא קיבלה על עצמה כל עבודה כדי להביא אוכל למחייתנו. בחורף הרוסי הקשה היא חפרה באצבעותיה כדי להוציא תפוחי אדמה מהאדמה הקפואה ועד פטירתה לא צמחו לה ציפורניים. לעתים, כשלא היה מה לאכול, אימי התמחתה בהכנת מרק מקליפות תפוחי אדמה. אני זוכר את הרעב. הבטן הייתה נפוחה ובגיל 4-5 שלי, אחי כבר היה בן 12 והיינו רצים בשוק בטשקנט, גונבים פירות. לא פעם חטפנו מכות מהאוזבקים שם”.

בניסיון לברוח מאימת המלחמה, הצטרפו האם רחל ושני הילדים לאלפי משפחות שניסו לברוח מזרחה, הרחק משאון הקרבות. “הצלחנו לעלות על רכבת הנוסעת מזרחה בקרון שנועד להוביל סוסים ובהמות. הצטופפנו עשרות אנשים, בעיקר נשים וילדים. הצפיפות הייתה גדולה והקור חדר לעצמות. בנסיעה זו חליתי במחלה קשה ומדבקת, קדחתי מחום, תרופות כמובן לא היו וגם המזון היה במשורה. האנשים בקרון חששו שיידבקו ממני ופנו לאימי בדרישה להשאיר אותי באחת התחנות כי הצפי היה שלא אשרוד, אבל את יכולה לשער איך הגיבה אימי. בהמשך הנסיעה כשהמחלה הלכה וגברה נוסעי הקרון התנפלו עלינו והשליכו אותנו מהרכבת שעצרה לזמן קצר בתחנה נידחת בדרום סיביר, בעיצומו של החורף. לילה, שלג בחוץ, קור אימים ואנחנו יושבים על פסי הרכבת – כשהרכבת הולכת ומתרחקת מאיתנו. לכאורה זהו מצב של סוף אך שוב הוכיחה אימי את עוז רוחה ואת יכולתה להתגבר על ייאוש וסבל. בכל פעם שבכיתי מרעב, מכאב או מחולי, הייתה אימי מרגיעה אותי ואומרת ‘הכל יעבור, אבא יחזור ואנחנו נשוב לביתנו בפולין, אני אקנה לך שוקולד’. לא באמת ידעתי מה זה אך תמיד נרגעתי כאשר שמעתי אותה מבטיחה לי זאת”.

**

שנתיים לאחר מכן, ב-1943 הם הגיעו לעיר טשקנט, אי שם במזרח. “התרחקנו מהחזית אבל המלחמה רדפה אחרינו. שם הודיעו לנו שאבי נהרג במלחמה נגד הגרמנים בהגנה על העיר לנינגרד. מכה חדשה ניחתה עלינו. מה יהיה? איך נדרוש? האם נשוב אי פעם לביתנו? ושוב אימי חזרה והוכיחה את עוצמתה ויכלתה להתגבר על הקשיים ולא נכנעה. המלחמה הסתיימה במאי 1945. ניסינו לחזור לביתנו. המסע חזרה נמשך כשנה. הייתי בן 7 כאשר הגענו לעיירה בה נולדתי. השכנים הפולנים השתלטו על בתינו ועל רכושנו ואיימו להרוג אותנו. תוך זמן קצר נודע לנו גודל האסון שפקד את משפחתנו המורחבת וממשפחה של 73 נפשות לפני המשפחה שרדנו שלושה: אימי, אחי ואני. על חורבות הבית והמשפחה נישאה אימי בשנית כדי להקים מסגרת משפחתית חדשה ועל ידי כך לשקם את הריסות המשפחה. המשכנו לנדוד ברחבי אירופה עד חודש יולי 1947, עת עלינו בחשאי על סיפונה של האנייה ‘אקסודוס’ שעגנה בדרום צרפת. שם, באנייה, קיבלתי את המשחק הראשון שהיה לי בחיי: 3 ג’ולות, אותן שמרתי עשרות שונים. כשהאנייה התקרבה לחיפה תקפו אותה משחתות בריטיות וגררו אותנו לחיפה. כשירדנו מהאנייה עברנו בין שני טורים של חיילים, אחד מהם הושיט לי חפיסת שוקולד. אימי השליכה את השוקולד לרצפה, רמסה אותו ואמרה ‘הבטחתי שאני אקנה לך שוקולד כשיהיה לנו בית’. הוחזרנו לגרמניה בשלוש אניות משא. במחנה בגרמניה שמענו את החלטת האו”ם על הקמת בית יהודי בארץ ישראל. בכ”ט בנובמבר 1947 ואני כבר בן 8 עלינו לארץ במלחמת השחרור – באוגוסט 1948 והשתכנו בצריף שהיה בו חדר אחד. ב-1 בספטמבר 1948 התחלתי ללמוד בכיתה ג’ בבית הספר ‘עליות’ ברמת גן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי בגאווה את כתובת ביתי: צריף מספר 7 בשכונת מפדה אזרחי ברמת גן. שם למעשה תמה עבורי תקופת השואה והתחילה תקופת התקומה”.

איך נראו ימי ההתאקלמות הראשונים שלכם?

“הגדולה של אמא שלי היא העקשנות, גם על עקרונות לא ויתרה אף פעם. למשל, כשהגענו לארץ היא לא התבכיינה. אחרי יומיים היא התחילה לעבוד בפרדס ואבא שלי, בעלה השני, שאימץ אותי, עבד כסבל – וזה היה מובן מאליו. בהתחלה אכלנו לחם ומרחנו עליו שום וכשהתקדמנו כלכלית אכלנו עם ריבה והיינו רצים מסביב לבית, לפרדס לגנוב קלמנטינות ותפוזים. אף פעם לא הרגשנו שאנחנו מסכנים, תמיד הייתה תחושה שטוב לנו. בבית הספר למשל, לא היה כסף לקנות מחברות אז קנו בהתחלה 2-3, כתבנו בעיפרון, כשגמרנו את המחברת היינו מוחקים עם מחק ומתחילים מחדש. סנדלים או נעליים? מה זה? לא היה כסף לקנות, חלק היינו הולכים יחפים או כשהרגל יצאה קצת מהנעל חתכו מקדימה את הנעל כדי שיהיה מקום – ולמרות זאת אבל אף פעם לא הרגשתי עני או מסכן ואני חושב שהתקווה או התחושה הטובה זה הבסיס שאמא נתנה לאחי ולי. עד היום גם בתקופות הקשות אני לא מאבד תקווה”.

לא היו לך רגעי משבר?

“תראי, אני לא ממציא לך רגעים של משבר אבל לא הייתי אף פעם מיואש, זה בגלל החוסן הרגשי האישי מאמא שכנראה עבר בגנים. לא דיבר אליי לא כסף ולא ביגוד, לא דירה מי יודע מה, אני אוהב לחיות צנוע. אני מאושר פלוס”.

אגב, בימים שכאלה, ימים שבהם מזכירים את סיפורי השואה לצד הגבורה, אתה מתרגש?

“בואי נגיד שנעמי אישתי מאוד חרדה כי כל פעם שאני מופיע ומדבר – אחרי זה יום, יומיים זה לא צבי. השנה אני מופיע ב-3 אירועים: האחד במכון ויצמן בו אני מספר את הסיפור לגמלאי המכון, מול צעירים אני מספר את הסיפור שלי בטקס המרכזי ובשבת חבורה של כארבעים איש עושים זיכרון בסלון אצל חברים שלנו, יפה וזאב ברקו”.

לימים הפך צבי השובב, שידע להתסיס את התלמידים כנגד המורים ולגרום לחבורות שלמות להזדנב אחריו, לאיש חינוך בעצמו – תחילה מורה בבית הספר, אחר כך מנהל ולאחר מכן מונה למפקח מן השורה הראשונה, כזה שידע להוביל, להזיז עניינים. “אני זוכר שבעבודה הראשונה שלי שאלתי מי יודע על השואה?” ואף אחד לא ידע, אבל קיבלתי נזיפה מהמפקח. רצה אלוהים וכעבור כמה חודשים נתפס אייכמן ואז הנושא של השואה פרץ אל התודעה בצורה מאוד רצינית – והמפקח יהודה לווינטון ז”ל, בא לבית הספר, כינס את כל המורים וקרא לי. בפני כולם הוא התנצל על הנזיפה שנזף בי ואמר: ‘אתה פתחת למערכת החינוך את נושא השואה’. אבל זה לא היה מדויק היו כנראה עוד שעסקו בזה. אגב, אותו המחזור שסיים אצלי את בית הספר היסודי בשנת 1964 עשה פגישת מחזור לפני כמה שבועות ונפגשנו כשכולם שם כבר סבים וסבתות. המפגש היה מאוד טעון. בבית הספר הזה שהספקתי להפוך אותו למכללה כשהייתי מפקח – מתוך 85 בוגרים של שתי כיתות שחינכתי הגיעו כ-65 איש, גם מחוץ לארץ. לצערי, אחדים כבר לא בחיים והיה מפגש מיוחד עם אחד מהתלמידים, בחור בשם אמנון. במלחמת יום הכיפורים עליתי עם יחידה צבאית שהייתי מפקד שלה לרמת הגולן, הבאנו תחמושת וציוד ותפסה אותנו הפגזה של הסורים ואנחנו התחבאנו בין הסלעים כי אחרי כל פגז שפוגע, יש אלף ריקושטים של אבני בזלת ופתאום אני מרגיש מישהו נוחת עליי. חשבתי שנפצעתי, היינו מזוהמים ומלוכלכים ואני רואה חיילצ’יק רועד מפחד והוא לוחש לי ‘שלום, המורה’. זה אותו אמנון שפגשתי עכשיו בכנס המחזור”.

ובתוך החיוך השובה שלו, כמה מפתיע היה לגלות שאת הקושי הגדול שלו לא חווה אבן-בר בשואה, אלא כשאיבד את אהובת ליבו. “פטירתה של רעייתי היה הרגע הכי קשה בחיי”, הוא אומר. “מנעורים היינו ביחד, הקמנו משפחה, מבחינה כלכלית צמחנו מאפס, עבדנו קשה. אישתי הייתה שומרת עשר לירות בארנק למקרה שנזדקק לרופא פרטי. החודש היה נגמר לפני המשכורת אך יחד עם זאת, הילדים שלי מעולם לא הרגישו מחסור. הייתי עובד הרבה בלילות במיוחד במוצ”ש, הייתי עובד במאפיות עד 6 בבוקר ובשבע כבר הייתי הולך לעבודה בבית הספר. זה היה מוטו שהוביל אותי, שהוביל את שנינו, שלא יהיה מחסור באוכל למרות שגרנו בדירת 3 חדרים 6 נפשות”.

אתה פוחד מהמוות?

“לא, מפני שכמה שאני רגיש, כך אני מאוד רציונלי. זה חלק מהחיים ועם כל זה אני זורם וחי ויש לי חבורה של 60 חבר’ה שמטיילים בארץ ובעולם ומסיבות והכנתי חוברת ליום העצמאות ונעמי אישתי קבעה שם לקבוצה ‘מי אוהב אותך יותר ממני’. החיים מלאי עניין, אנחנו אוהבים את הספונטניות”.

מה כבר יש לכם לדבר בגיל הזה?

“מסקס דרך קולנוע ועד ביבי – וגם על נכדים, מחלות”.

בשנים האחרונות נסע צבי אבן-בר מספר פעמים לפולין. לפני שנה וחצי הוא טס עם תיכון מדעים כאיש עדות. “זה קשה”, הוא מודה. “במיוחד שהייתי עם התלמידים ואחר כך גם עם אישתי במיידנק וכשרואים את ערימת האפר הגדולה, הדלקנו נרות ושם גם סיפרתי את סיפור חיי – אבל אז התמוטטתי מבחינה רגשית, יש משהו בתחושה, בכאב. שמתי לעצמי להיות שופר לתקופה ההיא ולמה שקרה ואני תמיד גם אומר לתלמידים שמספר האנשים שמסוגלים למסור עדות הולך ופוחת, יש גם אנשים מבוגרים שלא יכולים לעמוד במצב הנפשי ואני מוסר לכם את הלפיד של הזיכרון והידע – אתם מחויבים להעביר אותו”.

תגיד, לו היית רואה את אבא שלך, מה היית אומר לו?

“הייתי אומר לו דבר מאוד פשוט: תהיה גאה במה שנשאר וקרה לנו’.

לסיום, מה החלום שלך?

“להמשיך להיות, להמשיך לחיות, להמשיך להתנדב ושייחסר לי תמיד היום השמיני בשבוע. אני ממלא את הזמן בהמון דברים: אני חבר בוועדת הרפרטואר של התיאטרון פה, חבר בועדת המכרים כנציג הציבור מכרזים עירוניים, אני משמש כיו”ר ועד השיפוט של אנשי החינוך המצטיינים מטעם העיריה, מדריך במוזיאון הילדים ונהנה מכל רגע. אלו הם חיי, בטוב וברע”.

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

תגובות:

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן