לפני מספר ימים העזתי. צלצלתי לחברי עמי כלפון והשתתפתי בצער המשפחה. נכדתו שני, ילדה בת 18 נרצחה במתקפת החמאס בשבת הטראגית שכולנו רוצים לשכוח, רגעים ספורים אחרי שרקדה במסיבת נובה עם בן זוגה. היא נרצחה במדינה שלנו, בדם קר, באכזריות שאין לתאר. לקח זמן עד שנקשו בדלת הוריה מירב וניר, והודיעה את הבשורה שכולם כבר ידעו – ואף אחד לא רצה להאמין. אבל זה קרה. איך מסתכלים עליהם ואומרים “תנחומיי?”. משהו באמת יכול לנחם? אמרתי לו את האמת, שקשה לי, ורע לי, ואין לי את האומץ להסתכל לו בפנים.
עמי חבר שלי כבר 25 שנה, הוא האיש שנתן לי ביחד עם איש התקשורת מנחם גלילי, את המפתחות לעולם התקשורת, תמיד היה שם ותמך, בחיוך הכל כך אופייני לו. אם הייתם אומרים לי מתישהו שתהיה לנו שיחה עצובה שכזו הייתי צוחקת עליכם, כי אין מצב!! עמי תמיד מחייך! את מירב בתו הכרתי דרכו, איזו אישה שמחה!! איך אני יכולה לעזעזאל להסתכל להם בעיניים? קבענו באותה השיחה שאבוא לחודש. “מירב תשמח”, עמי אמר, רשמתי את הכתובת, אך רגליי לא לקחוני. בדיעבד, כנראה שהנפש עוד לא מעכלת, לא מסוגלת להכיל את האובדן הארור הזה ולהסתכל לו ולה ולהם בעיניים.
אצבעותיי מקלידות את הדברים האלה ואני מחייכת. איזה כייף לה לשני, שהיה לה סבא כזה. סבא שהוא גם חבר אמיתי. ואז אני מוצאת את עצמי קוראת באישון לילה את ההספד שכתב לה. הלב נקרע לגזרים, מפלח את העצמות, מרסק ושובר ומועך. ועצוב לי. ועצוב לכולם, על לכתה. אלוהים, תעשה שיהיה להם טוב!!
“שני נכדתי האהובה.
חודש שלם עבר מאז אותו יום נורא, שבו רוצחים אכזריים לקחו לנו אותך לנצח..
כן, שלושים ימים ארוכים ועצובים עברו, ואני עדיין לא מאמין.
לא מאמין, שאני בכלל מספיד אותך, כי באיזה עולם מוזר סבא מספיד את נכדתו ולא להיפך??
לא מאמין, שיותר לא אשמע איך הדלת נפתחת ואת קוראת לי “סבוש” בקול המתפנק שלך.
לא מאמין, שלא נזכה יותר לראות אותך מתענגת על האוכל הטעים של סבתא ומחבקת אותנו מכל הלב.
לא מאמין, שיצאת עם אהובך למסיבה, לרקוד ולשמוח, ובמקום לחזור נרגשת ומלאה סיפורים מצחיקים, אנחנו כאן בונים לך מצבה.
“לא מאמין, שלא תבואי לכאן יותר עם אדם החבר שכל כך אהבת ואנחנו אהבנו ועלה איתך לשמיים באותו היום.
לא מאמין עדיין, ששמעתי וראיתי את אותה שיחת טלפון אחרונה ארורה בווידאו, כשאת פצועה ומפוחדת, ואמרת לי “סבוש יורים עלינו” , ומאז לא זכיתי לדבר איתך ולחבק אותך אפילו עוד פעם אחת.
לא מאמין, שלא נמשיך להתווכח על כל השטויות של גיל ההתבגרות ואחר כך תשלחי לי וואטסאפ “סליחה סבוש” ואני כבר סלחתי באותו רגע.
לא מאמין, שלא תתקשרי אליי יותר בשעות לא שגרתיות ותבקשי שוב הקפצה לפה והקפצה לשם, ואני אומר לך בהלצה שנפעיל מונה..
לא מאמין, שלא תבואי איתי שוב לבילוי הקבוע שלנו, הקניות בסופר, ולא תעמיסי את כל העגלה בדברים טעימים ואבקש ממך לשים עוד ועוד, רק שלא יחסר לכם כלום.
לא מאמין, שלא אראה אותך יותר בתוך הרכב החדש שקיבלת ממני כשהוצאת רישיון וכולך חיוכים וגאווה, ומספרת לכולם שסבוש דאג לך, שלא תיסעי חלילה ברכב לא בטיחותי.
לא מאמין, שלא נראה אותך מתגייסת ולובשת מדים ונתרגש איתך בבקום, ולא נראה אותך לובשת שמלה לבנה וצועדת לחופה ומגדלת ילדים יפים כמוך. ובמקום לבכות מהתרגשות, אנחנו היום בוכים משברון לב ופרידה לעולמים.
שני יקרה שלנו,
יש לנו כל כך הרבה מה לספר לך על הימים הקשים האלו שאנחנו עוברים מאז שהלכת. כי מאותו יום השמיים רועדים, המדינה במלחמה, עם ישראל כולו מתאבל ומיטלטל ומתפלל ואין בית אחד שאין בו כאב ודאגה.
ושתדעי שני, שאנחנו לא לבד, כי החברות הטובות, שכל כך אהבת אותן, הן לא עוזבות אותנו לרגע וטוב שכך. כי אנו מביטים בדלת וחושבים שהנה תכף גם את תיכנסי ותשבי לידינו ותצחקי איתנו.
ותדעי, שלמרות כל הכאב העצום שבליבנו, אנחנו מוצאים את הכוח לומר תודה לבורא עולם.
תודה על כל רגע שזכינו בך וזכינו לגדל אותך וליהנות ממך כנכדה היפה, התוססת, החברותית, המיוחדת.
תודה על כל הרגעים היפים של הצחוק שהכנסת אלינו הביתה, תודה אפילו על הזמנים שבהם קיבלנו טלפונים מהיועצת אפרת שמבקשת להעיר אותך ואת עונה לנו בקולך הרגוע שלך ש”הכל בשליטה”.. וידענו שעלייך אפשר לסמוך.
תודה שאנו זוכים להביא אותך לקבורה ויודעים בדיוק איפה את נמצאת ולא צריכים יותר לדאוג כמו בימים הראשונים, כשחששנו שאת חטופה בידי האוייבים.
ומעל הקבר שלך, עם כל השבר שבלב, אנחנו מבטיחים לך שני, שלמרות הפרידה הבלתי נתפסת הזו ממך, ננסה להיות חזקים. ונחיה את החיים גם בשבילך. ונהיה ביחד משפחה מגובשת ומאוחדת עם הרבה תקווה בלב.
ואמא וסבתא יכינו לך את כל המטעמים שאת אוהבת, ונשב סביב השולחן, ולא נפסיק לזכור אותך ולאהוב אותך.
ויש לנו רק בקשה אחרונה שני שלנו,
אם כבר הפכת למלאך שומר בשמיים, ובורא עולם לקח אותך להיות לידו, אז תתפללי עבור כולנו. תעשי רעש, תזעקי, תבקשי, למען החטופים. שלפחות למשפחות החטופים תהיה שלווה כלשהי וכולם יחזרו למשפחות שלהם בשלום.
ולמען הלוחמים, שהחיילים האמיצים שלנו, שנלחמים עכשיו בצפון ובדרום ומנסים להביא לכאן שקט וביטחון, יוכלו לחבק שוב את אמא ואבא וסבתא וסבא שלהם. אני כבר לא אזכה לחבק אותך, אז לפחות שהם כן.
ותתפללי על עם ישראל, שימצא את הדרך להישאר מאוחד ויחיה בביטחון ובשלום ואף משפחה לא תרגיש עוד את הצער הנורא הזה.
שני שלנו, נוחי על משכבך בשלום, אנחנו כל כך מתגעגעים ונשבעים לזכור ולנצור כל רגע מתוק שהיה לנו איתך.
תחזקי אותנו מלמעלה, אותי, את סבתא, את אבא ואמא, את האחים שלך, את כל המשפחה והחברות שכל כך אוהבים אותך.
חיים שלנו, תודה שהיית שלנו, נפרדים ממך רק בגוף אך לעולם לא בנפש ובנשמה.
תמיד תמיד תיהי בלב שלנו, חרוטה עמוק ולנצח, לעולמים.
