קפצתי לאילת, לסיבוב בעיר במספר מוניות. אם כבר לסייע לכלכלה המקומית – בחרתי בהם. רובם כבר חצו את גיל ה-50, במקום לשבת בבית ולריב עם האישה, הם מעדיפים אפילו את הרחובות הריקים מאדם. התחנות עצמן סגורות. “לא שווה להחזיק אותן”, מסביר אחד הנהגים הוותיקים. “ובגלל שאין משרד אני משדר להם מהמונית”, הוא מספר. “אמנם בסגר מותר למוניות להתנהל אבל אין עבודה ואין הצדקה מבחינת בעלי התחנה לפקידה. המשרד עולה להם כסף, וגם מבחינת משרד הבריאות זה אסור מפני שבדרך כלל נהגים באים להפסקות קפה, לשבת קצת – ואסורה ההתקהלות, הם עלולים לקבל קנס”. ואני תוהה: “הם לא מפחדים על הבריאות?” והוא משיב: “מפחדים גם מהקנס וגם מהבריאות”.
העיר אילת שממה ושיממון. מתחם הביג נטול מכוניות. רק ה”סופר פארם” עובד בו. וגם שם – בקושי אפשר למצוא לקוחות. נסעתי ממקום למקום, הכבישים ריקים. דווקא בשופרסל ישנה התעוררות של התושבים. האחד מלין על השני: “יושבים בלי מסכה באזור האוכל וטוענים שהם אוכלים”, מבקש אחד הלקוחות ממנהל במקום לבדוק את הסוגיה. “אנחנו מפחדים, הקורונה היא לא בדיחה”, יורה אדם נוסף לחלל האוויר. כולם קונים הכל בשופרסל – מתחתונים ונייר טוואלט ועד בשרים ודברי חלב, דואגים שלא ייחסר למחר, כי מי יודע מה יהיה מחר?
“במצב רגיל יש 70-80 מוניות, עכשיו יש אולי 30”, אומר נהג מונית נוסף. “לא כולם כרגע עובדים כי הרבה יצאו לחל”ת. יש הרבה שהם שכירים, יש כאלה שהם בעלי המונית והם החליטו שלא כדאי להם לעבוד והם רוצים לקבל מה שהמדינה נותנת – אמנם פחות ממה שהוא ירוויח אבל הוא מעדיף לשבת בבית. כל אחד וההחלטה שלו”.
והעיר – ריקה. “אין עבודה, בתי מלון סגורים, אין בכלל עבודה” אומר נהג שלישי. “ועדיין – אתה יוצא מהבית לעבוד, אני אומרת לו”. “אני אומר לעצמי: ‘מה אני אצא לחל”ת? אישתי בבית בחל”ת, אני יטריף לה את השכל, היא תטריף אותי – מה יקרה מזה? לא בריא. שני בני זוג באותו בית 24 שעות, אתה לא יכול לצאת 500 מטר מהבית, אז מה יהיה? המצב מחורבן”. הנהג השלישי מספר: “אנשים יושבים בבית, אין להם לא ים ולא בבית ספר, אבל אני לא יכול לשבת בבית, יש לי קוצים. אני אשתגע אם אשב בבית. עושים מה שעושים – וזהו. התחנה עצמה סגורה, הפקידות יצאו לחל”ת, בשביל שתיים וחצי הזמנות שיש חבל לשלם להם משכורות, עדיף שיקבלו מהמדינה. לפחות את זה”.
וכן, כל התחנות באותו המצב. עשר תחנות אילתיות – וכולן סגרו את המשרדים, “זה לא כדאי”, אומר הנהג, “המצב עצוב מאוד מאוד. אבל תדעי לך, שבגל הקודם היה אפילו יותר גרוע. עכשיו עוד הולכים יותר להדק את הסגר, לעשות אותו יותר חזק, עם פחות אנשים בחוץ, בינתיים אנחנו חושבים על הבריאות ועל הכלכלה – אבל יהיו לזה השלכות קשות מאוד אחרי זה בנפש, הנפש של הילדים, של המבוגרים שנשארים בודדים”. מה תאחל לעצמך?, אני שואלת. “שנהיה בריאים כולנו ושהקורונה תעוף לעזאזל ולקיבימינט”, הוא משיב.
