פרשת בשלח – לקלוע בכל הניסיונות | הרב ישראל חממי
מעשה ביהודי אנוס שהצליח להימלט מפורטוגל. הוא עלה לארץ ישראל, והשתכן בצפת. הוא היה יהודי פשוט ותמים. פעם השתתף בשיעור תורה של רב הקהילה, ושמע על “לחם הפנים” – שנים-עשר לחמים שהיו מניחים בבית המקדש על שולחן הזהב, מידי שבת בשבתו.
היהודי הוקסם מתיאורו של הרב, והצטער מאוד שהיום אין מקדש. כששב לביתו, ביקש מאשתו שתאפה ביום שישי הקרוב שתים-עשרה חלות מיוחדות, מכיוון שהוא רוצה להקריבן מנחה לה’. האישה מלאה בשמחה את בקשת בעלה. האיש עטף במפה את החלות החמימות, ומיהר לבית הכנסת. ההיכל היה ריק. הוא התפלל בדבקות שהבורא יקבל את הקורבן ויכפר על עוונות עם ישראל, ולאחר מכן הניח את החלות בארון הקודש והלך.
כעבור שעה קלה, הגיע לבית הכנסת השמש העני. הוא פתח את ארון הקודש, לבדוק שהכול מוכן לקריאת התורה, והבחין בחבילה עטופה. הוא פתח אותה, והופתע לגלות חלות יפיפיות, טריות וריחניות. הוא שמח מאוד ולקח את החלות לביתו. בליל שבת, אחרי התפילה, כשעזבו המתפללים את בית הכנסת, ניגש היהודי האנוס אל ארון הקודש והסיט מעט את הפרוכת. קריאת שמחה פרצה מפיו. הוא כמעט פתח בריקוד. החבילה נעלמה. הבורא קיבל את הקורבן שלו! וכך בכל שבוע מחדש היה היהודי האנוס מניח את החלות בארון הקודש, והשמש העני היה שמח למצוא את החלות הטריות ולוקח אותן לביתו. היהודי האנוס היה מודה לה’ שקיבל את הקורבן שלו, והשמש היה מודה לה’ ששולח לו חלות לסעודת השבת.
פעם אחת, ביום שישי, ישב הרב בבית הכנסת ולמד. הוא ראה כי האנוס נכנס לבית הכנסת ובידו חבילה. הרב נדהם לראות כי הוא מניח את החבילה בארון הקודש ומתפלל לה’ שיקבל את קורבנו ויאכל את החלות הטריות. הרב היה מזועזע. “טיפש שכמותך!” קרא, “וכי חושב אתה שה’ יתברך זקוק לחלות שלך?” האנוס נבוך מאוד. בגמגום סיפר לרב שה’ מקבל את קרבנו. החלות נעלמות. לפתע נכנס לבית הכנסת השמש. הוא רצה לגשת לארון הקודש, כדי לקחת את החבילה שבני משפחתו הרעבים מצפים לה בקוצר רוח. “אתה לוקח את החלות מידי שבוע בשבוע, נכון?” שאל הרב את השמש. “כן, אני”, השיב השמש, ולא הבין מדוע הרב נסער כל כך, והיהודי האנוס נבוך כל כך.
הרב הוכיח במשך שעה ארוכה את היהודי האנוס, שבטיפשותו חשב שהבורא אוכל את החלות שלו. היהודי התנצל, ויצא מבית הכנסת כשדמעות זולגות מעיניו. הייתה לו כוונה טובה, אך מסתבר שמעשיו לא היו רצויים כלל. כעבור זמן קצר, נכנס לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האריז”ל. התלמיד ניגש אל הרב ואמר לו: “מורי ביקש למסור לך שמאז חורבן בית המקדש לא הייתה לה’ יתברך הנאה גדולה כל כך – כמו ההנאה שהייתה לו מקרבן החלות של היהודי התמים”.
בפרשה שלנו מסופר כי לאחר יציאת מצרים אזלו המצות שהכינו בני ישראל כצידה לדרך. העם החל לרעוב, וה’ הודיע כי בכל יום ירד בעבורם לחם מן השמים. כבר למחרת בבוקר השתאו בני ישראל למראה הלחם הפלאי שירד משמים, עטוף בטל. ביום שישי חיכתה לבני ישראל כמות כפולה של מן – “לחם משנה”, ליום שישי ולשבת. זכר לאותו “לחם משנה” אנו מכינים בכל שבת שתי חלות, ואנו מכסים את החלות במפה, זכר לטל שכיסה את המן.
המן מלמד אותנו לעמוד בשלושה סוגים של ניסיונות: הניסיון הראשון – עבודת ה’ מתוך עושר – המן הגיע לבני ישראל ללא מאמץ, והם יכלו לטעום בו את כל הטעמים שבעולם. מכאן אנו למדים כי גם כאשר אדם מגיע למצב כלכלי טוב, ולכאורה אינו זקוק לשום דבר, עליו לעבוד את ה’. חז”ל אומרים שאם אדם יטען ב’בית-דין של מעלה’ שלא למד תורה מפני שהיה עשיר וטרוד בעסקיו, ישאלו אותו: “וכי היית עשיר מרבי אליעזר בן חרסום?!” רבי אליעזר קיבל מאביו אלף עיירות ואלף ספינות, ובכל זאת מצא בכל יום את הזמן לעמול בתורה. הניסיון השני – עבודת ה’ מתוך עוני – למרות נפלאותיו, במן היה חיסרון. אמנם טעמו בו את כל הטעמים – אך מראהו היה חד-גוני להחריד. בני ישראל טעמו במן את הטעם שרצו, אך המראה שלו – לא השתנה, והדבר גרם לבני ישראל תחושת רעב. מכאן אנו למדים כי גם כאשר אדם יורד לשפל כלכלי, עליו להמשיך לעבוד את ה’.
חז”ל אומרים שאם אדם יטען ב’בית-דין’ של מעלה שלא למד תורה מפני שהיה עני, ישאלו אותו: “וכי היית עני מהלל הזקן?!” הלל היה מרוויח חצי דינר בכל יום, וחצי מסכום זה היה נותן לשומר כדי שיוכל להיכנס ללמוד בבית המדרש. וכאשר לא היה לו כסף, עלה לגג והאזין לדברי התורה דרך הארובה. הניסיון השלישי – ניסיון הביטחון – בכל יום ירד המן לאותו היום בלבד, ובני ישראל נדרשו לבטוח בה’ שגם מחר ייתן להם מן. מכאן אנו למדים לבטוח בה’ שימלא את כל מחסורנו.
▪▪▪
והעיקר, האדם צריך לעבוד את ה’ מתוך אמונה תמימה ומכל הלב, ואסור לנו לזלזל בשום יהודי, גם אם הוא נראה במבט ראשון שונה מאתנו או עושה דברים אחרת ממה שהתרגלנו. ובזכות האמונה והאחדות נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.
