האש מבטאת את הצימאון האלוהי הבוער: צריך לאחד בין האש היצירתית והיוצרת של האדם מכוחות העשייה שברך אותו ה´ עם אותה נטייה טבעית של הנפש האלוהית להדבק בשורשה ויוצרה.
פרשת צו פותחת בציווי “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. בהקשר זה בסוגיות שונות בש”ס נלמדות הלכות חשובות כגון כאשר מקריבים קורבן על גבי המזבח ובזמן שהקורבן מונח על גבי האש צריך לזלף יין על גבי הקורבן, דנה הגמרא באריכות האם יש בזה איסור של כיבוי אש המערכה (ברגע שהיין נשפך על הקורבן יש באפשרותו לכבות מקצת האש ולכן צריך לבאר שמזלף את היין מעט מעט ובעדינות שהאש לא תכבה). כך, בנפש האדם האש יוקדת תמיד; האש מבטאת את הצימאון האלוהי הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב האדם הישראלי ואש זו אסור לכבותה. אש זו מבטאת את פשט הפסוק: “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’, ליבי ובשרי ירננו לאל חי”.
הנשמה שהינה חלק אלוה ממעל שירדה מכיסא הכבוד האלוהי ושוכנת כבוד בליבו של האדם משתוקקת באופן אין סופי לחזור ולהדבק ביוצרה ובמחוללה. הבערה הזו כלפי מעלה, הרצון להתכלל ולהתאחד באור האלוהי הינה הנטייה הטבעית שבנפש האדם. אך לאותה האש צריך להוסיף גם אש טבעית – את אותה האש האנושית של האדם שפועל ועושה בשכל טוב, בחוכמה ובבינה, בתבונה ובדעת. צריך לאחד בין האש היצירתית והיוצרת של האדם מכוחות העשייה שברך אותו ה’ עם אותה נטייה טבעית של הנפש האלוהית להדבק בשורשה ויוצרה. כאשר שני “האשים” הללו – האש האלוהית והאש של היצירה האנושית מתאחדות ומתעלות כלפי מעלה האדם חווה, חי ומתחבר בתודעה העמוקה ביותר של חייו לריבונו של עולם.
שלמה המלך אמר בשיר השירים: “שמחנו באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני”. שמחנו באשישות – באישות הרבה – באש של אברהם ובאש של מוריה ושל סנה ושל אליהו ושל חנניה, מישאל ועזריה. האש המבוטאת כאן עוסקת באש הרוחנית של עבודת ה’. אברהם באש של חסד ומסירות נפש בעקדה, משה בסנה ברצון לגאול את עם ישראל, אליהו בהר הכרמל בבירור של “ה’ הוא האלוקים” חנניה מישאל ועזריה במסירות נפש לקדש שם ה’ בעולם. דרך “אישות” (לשון אש רבים) אלה נברר את האהבה הגדולה שלנו לקב”ה.
* הכותב, הרב שלמה לוי, הינו ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
◼️ חדש! לקבוצת חדשות בווטסאפ – דת ומסורת לחצו כאן
רוצים להצטרף לווטסאפ של חדשות אפס שמונה או לצרף חברים? כאן תמצאו את הקבוצות הכי שוות!
