שלמה ניגש לחברו יוסף בבית הכנסת, וביקש שילווה לו אלף שקלים. יוסף שבדיוק קיבל את המשכורת שלו, שמח שיש לו אפשרות לעזור לחבר והלווה לו את הכסף. שלמה כתב על פתק שהוא מתחייב להחזיר לחברו יוסף את מלוא הסכום בתוך חודש
אחרי כמה שעות, יוסף ממשש בכיסו וקולט שהארנק נעלם. לאחר רגע של צער חושב לעצמו: ‘איזה מזל שהלוויתי לשלמה אלף שקל. לפחות את הכסף הזה הצלתי’. מה רבה הייתה הפתעתו כשבערב הגיע מישהו לביתו עם הארנק וסיפר שמצא את הארנק, וגילה בפנים פתק ועליו מס’ טלפון של שלמה. הוא צלצל לשלמה ושאל ממי לווה אלף שקלים, וכך ידע למי להחזיר את האבדה. מסתבר שנתינה לזולת יכולה לעזור לנו באופן מידי.
בפרשתנו, פרשת ראה, משה ממשיך לדבר אל בני ישראל טרם היפרדו מהם. אנו רואים כיצד משה בונה תכנית לביטול האנוכיות המושרשת כל כך בליבו של האדם, הוא מתחיל בהדרגה עם המצוות הקשורות בכך. ראשית, מעביר משה לעם ישראל את מצוות מעשר שני – מעשר מן היבול שנוהגים לתת בשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית. מעשר זה אוכל הבעלים בעצמו, אך חובתו לעלות לירושלים ולאוכלו שם. כך ירגיש שגם הכסף שעבד עליו והשקיע בו – אין לו עליו בעלות. אחר כך משה ממשיך ומעביר את מצוות מעשר עני – בשנה השלישית והשישית חובה לתת עשרה אחוזים מהיבול לעני. זהו שלב נוסף וקשה יותר. עליי לתת מפירות שעבדתי עליהם קשה, לטובת אדם שלא עשה מאומה למען קבלת הדבר. ואז באה מצווה קשה יותר ופחות מתקבלת על הדעת והיא מצוות שמיטת כספים – כאשר מגיעה השנה השביעית, שנת השמיטה, יש שמיטה לכספים, ובמילים אחרות, חנינה לבעלי חובות. מי שלווה ממני כסף לפני השמיטה – אינו חייב להחזירו עוד, החוב נמחל, פותחים דף חדש. והתורה מצווה שגם סמוך לשנת השמיטה לא יאמר אדם: “אינני יכול להלוות מכיוון שאני מסכן את כספי, שמא לא יוחזר לי”, ומחובתו להלוות אם יש ביכולתו. ומכאן הדרך סלולה לקפיצה הכי גבוהה, למצוות הצדקה בכלל, שעליה אומרת התורה “פתוח תפתח את ידך” – בניגוד להלוואה, שברוב המקרים חוזרת לבעליה, הרי שבנתינה זו מחובתו לתת בידיעה ברורה שאינו מקבל שום החזר. ובנוגע לנתינה זו אומרת התורה “פתוח תפתח את ידך ולא ירע לבבך – ורעה עינך באחיך האביון נתון תיתן לו”. אנחנו רואים שהתורה מדברת על היד, על הלב ועל העין, ובעצם מדובר כאן על תרגול קבוע שיעצב את האדם – דבר ראשון היד נותנת, באמצעות נתינה זו, הלב ירגיש רגשות חיוביים כלפי המקבל, ואז יש להרגיל את העין להיות נדיבה, לתת בעין יפה, וכפי שאמרו חז”ל על הפסוק “נתון תיתן” – מובטח לו שברגע שייתן – יחזור וייתן ויתרגל לנתינה. חודש אלול בפתח. בחודש אלול צריך להרבות בצדקה, כדי להתכונן למשפט בראש השנה. נעשה כולנו מאמץ להוסיף במעשי צדקה וחסד, ובזכות זאת נהיה מורגלים בנתינה, ונזכה תמיד להיות בצד הנותן ולא נצטרך לידי מתנת בשר ודם, ונזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
