על טומאה, טהרה ונשמה אדם צריך לזכור ולהוציא לפועל את אותה מהות רוחנית שנטועה בבסיס חייו ולאורה הוא הולך ומתפתח וצומח ובונה את עולמו. התורה הרוחנית נלמדת באופן נשמתי, אך לאחר מכן סותר המלאך על פיו ומשכחו.
פרשתנו – תזריע, פותחת בהלכות טומאה וטהרה הקשורים בהולדת זכר ונקבה ומתעוררת כאן שאלה של טומאה וטהרה. כמובן שאין מאמר זה מנסה לקבוע את הטעם, אלא לנסות להבין כיצד הדברים מתייחסים אלינו. חז"ל במסכת נידה מרים תיאור שמימי נבואי של ימי ההריון: "דרש רבי סימנאי למה הוולד דומה במעי אמו-לפנקס שמקופל ומונח. ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים. ומלמדים אותו כל התורה כולה וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". תיאור זה מלמד על מצב נשמתי שהעובר נמצא בו. היכולת להשיג באופן פוטנציאלי את המהות הרוחנית שאליה הוא אמור להגיע בחייו לאחר לידתו, מהווה קריאת כיוון נשמתית לאדם בחייו בעולם הזה. התורה שמונחת ביסוד הווייתו הרוחנית נלמדת באופן נשמתי, אך לאחר מכן סותר המלאך על פיו ומשכחו. משמעות הדבר שאדם בחייו בעולם הזה צריך לזכור ולהוציא מן הכוח אל הפועל את אותה מהות רוחנית שנטועה בבסיס חייו ולאורה הוא הולך ומתפתח וצומח ובונה את עולמו. בתשעה ירחי לידה בן לבן ובן לבת, הקב"ה, אביו ואמו יוצרים יחדיו את התשתיות הרוחניות, הנשימתיות והמעשיות של הוולד העתיד להופיע. לכן, ימים אלו הם ימים שהקדושה והרוחניות מהווים את יסוד החיים של 9 ירחי הלידה אלה. וכמו שנאמר בדברים: "אין לך ימים טובים כאלו". בשלב הלידה, עם הופעת צירי וחבלי הלידה אנו עוברים ממצב נשמתי רוחני פיזי לחיים שבהם ההתמודדות, העבודה, המסירות והשאיפה למימוש הפוטנציאל יהיה הדבר המרכזי והחשוב ביותר בחייו של האדם. לכן, "הנפילה" מאיכות חיים רוחנית ועליונה לחיים של התמודדות ועבודה- יש בה מן "היעדר החיים" לחיים פרקטיים- ממדרגה אלוהית למדרגה אנושית. לכן, ירידה זו מהווה ימי טומאה אך לאחר מכן באים ימי השמחה והטהרה.
* הכותב, הרב שלמה לוי, הוא ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
