ראובן היה עשיר מאוד. באחד ממסעות העסקים שלו, עבר בעיירה מז’יבוז’ ונכנס לבקר את הבעל-שם-טוב. עם כניסתו שאלו הבעל-שם-טוב: “במה תרצה שאברך אותך?” וראובן ענה ביהירות: “לא חסר לי כלום. יש לי משפחה, וכולם בריאים. יש לי כסף לרוב. לא חסר לי דבר. באתי רק לראות אותך”
“אולי בכל זאת תרצה ברכה כלשהי?” לא הרפה הצדיק. “לא, תודה”, ענה ראובן נחרצות. “אם כך”, אמר הבעש”ט, “אבקש ממך טובה. אני צריך להעביר מכתב לעיר שבא אתה גר. אם תואיל בטובך לחכות כמה דקות, אשמח לשלוח אתך את המכתב”. הבעש”ט התיישב, כתב מכתב, הכניס למעטפה, כתב את שם הנמען ומסר לראובן. ראובן שם את המכתב בכיס החליפה ושכח ממנו מיד. עברו כמה שנים, ראובן החל לרדת מנכסיו. עוד עסק שנסגר, ועוד בית שנאלץ למכור, וכך הגיע למצב שהחל למכור את בגדיו היקרים כדי להתפרנס. באחד הימים, כשרצה למכור את אחת החליפות היקרות שלו, מצא בכיס החליפה מכתב. הוא מסתכל במכתב ונזכר שהבעש”ט נתן לו אותו לפני שבע-עשרה שנה! ‘מי יודע אם המכתב עדיין רלוונטי…’ חושב ראובן, אך במחשבה שנייה מחליט לנסות לאתר את הנמען. על המעטפה היה כתוב: “לכבוד ראש הקהל יוסף הלל”. ראובן הלך מיד לבית הכנסת, והחל לברר מיהו יוסף הלל. האנשים אמרו לו שזה ראש הקהל החדש שנבחר אתמול… “לא, אני מחפש מישהו שהיה ראש הקהל לפני הרבה שנים”, אמר ראובן. להפתעתו, התברר שלא היה בעבר שום ראש קהל ששמו יוסף הלל. ראש הקהל הקודם כיהן בתפקידו כארבעים שנה, ושמו היה משה. ראובן הבין שהמכתב מיועד לראש הקהל החדש. רוח הקודש של ממש! הוא ניגש אל ראש הקהל, ומסר לו את המכתב. יוסף הלל פתח את המכתב והחל לקרוא: “לכבוד ר’ יוסף היקר, מזל טוב לרגל היבחרותך אתמול לראש הקהל בעירך. היהודי שמוסר לך את המכתב היה עשיר גדול וירד מנכסיו בגלל שחצנותו וגאוותו. עכשיו, אחרי כמה שנים של סבל, הוא הבין את המסר, והגיע זמנו לעלות בחזרה. אבקש ממך שתעזור לו להתחיל מחדש. ולסימן שהמכתב הזה אמיתי, תוך כדי קריאת המכתב, יבואו ויודיעו לך שאשתך ילדה בן”. כך אכן היה. טרם סיים לקרוא את המכתב, ובאו להודיע לו שנולד לו בן.
▪▪▪
בשבתות אלו אנחנו קוראים את הסיפור של יוסף ואחיו. קראנו על מכירתו של יוסף, על הסבל שעבר ועל הגעתו, בסופו של דבר, לכיסא משנה למלך. אחר כך קראנו שאחיו הגיעו אליו והוא שלח אותם הביתה, להביא את בנימין. כשהביאו את בנימין, החביאו את גביע הכסף באמתחת בנימין, ועכשיו הוא רוצה לקחת את בנימין לעבד כעונש על הגנבה. פרשתנו פותחת במילים: “ויגש אליו יהודה”. יהודה ניגש אל יוסף ומדבר אליו בתוקף, ואז יוסף מתגלה לאחיו ומביא את אביו ואת אחיו לגור במצרים. במבט שטחי נראה שהסיפור מסתיים ב”הפי אנד”… אבל, למעשה, הסוף אינו שמח כל כך. להיפך, מכאן מתחילה הגלות הנוראה של עם ישראל במצרים, גלות העתידה להימשך מאתיים ועשר שנים. החסידות מבארת כי לפני הגלות ניתנים לבני ישראל הכוחות הדרושים להתמודדות. כשיהודה ניגש ליוסף – הוא למעשה מורה לו את הדרך – כיצד יוצאים מן הגלות. הבה נתבונן בשמותיהם של שני האחים: יוסף – מלשון הוספה – מסמל כישורים והצלחה – תמיד מוסיף לעלות ולהתקדם. יהודה – מלשון הודיה, תודה – מסמל הכרה בנותן הכישורים – הוא מודה בענווה שהכול מה’. יוסף מוכשר כל כך, הוא מצליח בכל מקום ובכל משימה, מוסיף להתקדם עוד ועוד, לעלות מעלה מעלה. ברם, אין די בכישורים ובהצלחה. הללו עלולים להטעות את האדם ולהובילו למקומות מסוכנים, להשאירו עמוק בתוך הגלות. כדי לצאת מן הגלות אל אור הגאולה נדרשת עבודתו של יהודה – הודיה – הכרה בנותן הכישורים. הידיעה שכל מה שיש לי – אינו שלי. הכל מה’ יתברך.
▪▪▪
שילוב של יוסף ויהודה – להכיר בכישורים ולנצלם, ולא להתגאות אלא להודות – זו הדרך אל הגאולה. וזה המסר של הפרשה – מצד אחד, צריך האדם לחפש את הכישורים הן בעצמו והן בזולת, ולהתקדם בעזרת כישוריו עוד ועוד. אבל, מן הצד האחר – אסור לו לשכוח שעליו להודות לקב”ה, נותן הכישורים. דווקא בצורה כזו הוא יוכל לעשות את עבודתו ואת שליחותו, ולחלוק את כישוריו ואת הברכות שקיבל עם כל מי שיצטרך. וכך נזכה לגאולה פרטית ולגאולה כללית לכל עם ישראל.
