האמנית זיוה ברגרזון-סקוניק ZIZOOMI – מציגה את תערוכת: “מארגים”, בגלריית האמנים של קניון רמת אביב. התערוכה כולה קולאז’ים, טכניקה שהשתמשו בה רבות אמני הדאדא – תוצג עד ה-10 ביוני (שני).
זיוה יוצרת קולאז’ים שלדבריה הם “בוראים את עצמם”. לאמנות הגיעה מלימודי והוראת פילוסופיה וכן לימודי תרבות. את דרכה האמנותית החלה ביצירה אישית ביומני ארט-ג’ורנלינג (יומן אמנות אישי). עם הזמן, הקולאז’ים גדלו והפכו מורכבים יותר . פיסות נייר, שאין ביניהן כל קשר, מודבקות בשכבות כשצבעי אקריליק מחברים ביניהן ויוצרים סיפורי-חלום ללא מילים. סיפורים שונים לצופים שונים. התבוננות קרובה תגלה פרטים נוספים, וסיפור-החלום ישתנה שוב ושוב, עם כל צפייה בו.
כל קולאז’ הוא מסע…
“את דרכי האמנותית התחלתי בכתיבת סיפורים ושירים. בשלב מסוים, אתגרתי את עצמי בכתיבת סיפור קצר בן שורה אחת בלבד. לאחר מכן עברתי לעבודה אישית ביומני ארט-ג’ורנלינג, בהם יצרתי “יומני-מסע” אישיים בטכניקות שונות. שוב ושוב מצאתי את עצמי חוזרת ליצירה בטכניקת הקולאז’. הדבקת פיסות נייר התכתבה ומתכתבת, בכל פעם מחדש, עם התחושה של החיים עצמם, על ידי חיבור ואיחוי פיסות נפרדות ושונות ליצירת משהו חדש, שלם אחר ושונה. עם הזמן, חשתי שהיומן האישי, זה שאפשר לי להתחיל את היצירה, מגביל אותי. הדבקתי דפים כדי להגדיל את הפורמט וכאשר גם זה לא הספיק, יצאתי לדרך והתחלתי ליצור מחוץ ליומן. העבודות המשיכו לגדול, כשהן משתנות תוך כדי עבודה, מפנות מקום לדמויות שונות ובעלי חיים המצטרפים זה לזה בהרכבת סיפורי-דמיון עשירים בסימבולים, שכמוהם כסיפורי-חלום, ה”נכתבים” ללא מילים.
אינני מתכננת את הקולאז’ מראש, זה בלתי אפשרי. העבודה שלי אינטואיטיבית. פעמים רבות, תוך כדי עבודה, אני מרגישה שהגעתי למבוי סתום. פיסות הנייר השונות אמנם מודבקות לאותו נייר, אך אין ביניהן חיבור. לעיתים אני מרגישה כך כבר בעת החיפוש הראשוני אחר דימוי שיתחיל את ה”מסע”; ופעמים אחרות בעת החיפוש אחר דימויים נוספים, שיצטרפו אליו. פיסות נייר, מצטרפות אז, אחת לשנייה ומתחילות מסע משל עצמן על הנייר הלבן, בחיפוש אחר משמעות.
לא אחת קרה שהרגשתי שמשהו חסר בקולאז’ המתהווה. תחושה המתחילה את החיפוש אחר אותו “משהו” שימלא את החסר. הופתעתי מתחושה שאני חייבת להכניס “תנין”, או יותר נכון, שהקולאז’ חייב “תנין”, או חיה אחרת כל שהיא, מבלי להבין למה. לא רק שאינני מבינה אז מדוע, אלא שזה נדמה מוגזם וממש לא קשור. אינני מתווכחת עם תחושות שכאלו. למדתי שלכל דבר יש סיבה, גם אם אינני רואה או מבינה אותה. כך מצטרפים ליצירה בעלי חיים ודמויות אנושיות (לרוב דמויות נשיות), יצירי דמיון המשלבים בין האדם לטבע בין הזר, ה”אחר”, לבין מה שמרגיש ביתי ומוכר. שימוש ביצירותיהם של אמנים גדולים מן העבר, בשיטת ה- Readymade, מאפשרת לי מחד, להוקיר את אמני העבר ומאידך, ליצור חיבור בין העבר להווה, בעת ש”סיפורי-החלום”, מקשרים את היצירה אל המחשבה, הרגש ואל העתיד.
לאחר שהקולאז’ מוכן אני מתחילה את החיפוש אחר משמעות. משמעות הסימבולים ש”נדחפו” ליצירה ולמודע ומשמעותו של הסיפור לגבי. עם ההבנה, מגיעה גם הפתעה והתפעלות. כאשר לפתע מובן לי מדוע התנין, הינשוף או פרח מסוים נכנסו לקולאז’ ומה הם באו להגיד לי או למתבונן ביצירה המוגמרת שאת מבטם הם לוכדים.
“לכאורה, ניירות וצבעים, הם אבני הבניין של הקולאז’. אך בפועל, הוא “נבנה” לאיטו, מאבני-הנפש, חומרי הבניין של ה”אני”, אליהם אני מוסיפה שכבות של צבע. כל שכבה הנוספת על הנייר, מורידה שכבת “אבק” מהנפש ומאפשרת את חשיפת ה”עצמי”. זה שדהה ונסתר תחת שכבות-החיים ומציאות היום-יום.
העבודה האינטואיטיבית על הקולאז’ים מאפשרת לי חיבור אל תת המודע האישי והקולקטיבי. ההבנה שהסימבולים והסמלים המשולבים בהם הינם בעלי משמעות אוניברסלית ומדברים לכולם, גרמה לי להבין את הצורך בחשיפת העבודות לציבור.
התבוננות בעבודותיי ממרחקים שונים, בשעות שונות של היום ובתאורה משתנה, מאפשרת לגלות בהן דברים אחרים בכל פעם. כל קולאז’ מכיל, כפוטנציאל, סיפורים רבים ושונים, כמספר הצופים בו; ויותר מכך, כמספר הפעמים שמתבוננים בו. כל התבוננות מגלה משהו חדש והסיפור משתנה”.
(צילומים: יח”צ)
