במשפחה קראו לליבי כהן מגורי “שמש”, לא כמטאפורה שנולדה אחרי מותה. כך היא הייתה בחייה: קרן שמש של שמחה, צחוק מתגלגל, טוב לב ואנרגיה שנכנסה לחדר יחד איתה. מישהי שאהבה אנשים, אהבה בעלי חיים, אהבה לחיות — ואהבה מאוד לאכול.
ליבי נולדה וגדלה בתל אביב. היא הייתה אחותו התאומה של תומר ואחותה הגדולה של מאיה, הצעירה ממנה בחמש שנים. המשפחה מתארת אותה כאדם שמילא את סביבתו בחום ובהומור, עם רגישות גדולה לאחר ונטייה טבעית לדאוג למי שזקוק לה.
כבר כילדה היא מצאה את אחד המקומות שבהם הרגישה בבית: על גב סוס.
מכיתה א' רכבה באופן מקצועי, ובהמשך התחרתה בקפיצות וזכתה יחד עם הסוס שלה, סבסטיאן, במספר תחרויות. הספורט, האתגר והחיבור לבעלי החיים נשארו איתה לאורך שנות ההתבגרות.
בצה"ל התגייסה כסמב"צית, יצאה בתוך זמן קצר לקורס קצינים ושירתה כמנהלת לחימה בפיקוד הדרום ובהמשך כעוזרת קצין אג"ם בחטמ"ר יואב. בבית מספרים שהיא אהבה את השירות והייתה גאה בו, אבל גם שם מי שהכיר אותה זכר בעיקר את האדם: קצינה של חמלה ונתינה, כזו שדאגה גם לחיילים שלא היה להם בית לחזור אליו.
אחרי שסיימה שנת קבע יצאה ליבי לטיול הגדול בדרום אמריקה.שבעה חודשים של חופש, חברים והרפתקאות. היא טיילה בברזיל, קולומביה, פרו, בוליביה וארגנטינה, למדה לרקוד סלסה והתנדבה בגלאפגוס. אבל לצד כל המקומות החדשים, ליבי לקחה איתה לטיול משהו מאוד מוכר מהבית: את התפקיד שלה כמי שמרכזת סביבה אנשים.
בטיול היא הפכה, במילותיה של אמה שלי, ל“אמא של כולם”.
היא דאגה לארוחות שישי, ארגנה את ארוחות החג וגרמה לאנשים להתיישב יחד סביב השולחן. היא הייתה, כפי שאמה מתארת אותה, “הפיבוט, הלב”.
ובתוך אחת השיחות מהטיול היא התקשרה הביתה ושאלה את שלי איך מכינים את סלט העדשים השחורות עם הבטטה הצלויה שהיא כל כך אוהבת.
שלי הסבירה, ליבי הכינה ומאותו רגע הסלט הפך למנת קבע בארוחות השישי של החבורה.
בספטמבר 2023, אחרי שבעה חודשים בדרום אמריקה, הגעגוע כבר היה גדול מדי. ליבי החליטה להפתיע את המשפחה וחזרה לארץ ב־14 בספטמבר, יום לפני ערב ראש השנה. היא הספיקה להיות בבית שלושה שבועות בלבד.
כשנכנסה הביתה באותו יום חמישי, אחרי חודשים שלא הייתה שם, ההתרגשות הייתה עצומה.
ואז, כמעט מיד, שלי עשתה את הדבר שאמהות עושות כשהילדה שלהן חוזרת הביתה: נכנסה למטבח.
היא הכינה לליבי את הדברים שהיא אוהבת: קובה סלק וסלט עדשים שחורות עם בטטה צלויה.
שלושה שבועות אחר כך, ב־7 באוקטובר 2023, הייתה ליבי בפסטיבל הנובה עם חברתה עדי מייזל. עם תחילת המתקפה השתיים ניסו להימלט מהאזור. ליבי נרצחה סמוך לרעים. היא הייתה בת 22.
את הדקות האחרונות של חייה ליוותה משפחתה מרחוק בשיחת טלפון.
אלה רגעים שהמשפחה נושאת איתה מאז.
אבל אמה של ליבי, שלי משל יוגב, החליטה שלא לתת לרגעים האלה להיות כל מה שהעולם יידע על בתה: “להיות אמא של מאיה ותומר אני חייבת, הם פה”, סיפרה. “אבל אם בשביל להיות אמא של ליבי אני צריכה לעבוד, אז אני אעבוד”, ומאז היא עובדת בלהשאיר את ליבי בעולם.
המשפחה הקימה עמוד הנצחה, עמותה ומיזמים שממשיכים את דרכה של ליבי דרך נתינה, עזרה לאחר ואהבת בעלי חיים. אפילו כתב ידה הפך לפונט שאפשר להוריד ולהמשיך לכתוב בו. אבל אחד המיזמים הכי אישיים שלהם קורה דווקא פעם בשבוע, במטבח, קוראים לו #מאכל_ליבי.
בכל יום רביעי המשפחה מפרסמת מאכל שליבי אהבה. לפעמים זה מאכל שהיא עצמה הכינה, לפעמים משהו שאמא הכינה עבורה. והבקשה של המשפחה פשוטה: תכינו. תספרו בבית למה הכנתם. תחשבו עליה לרגע.
“אם תכינו ותחשבו לרגע על ליבי, אם תכינו ותספרו למשפחה למה הכנתם וכך תספרו על ליבי, אותנו זה משמח. ליבי הייתה אצלכם בלב לעוד רגע”.
והפעם, זה הסלט שלה. הסלט שביקשה את המתכון שלו מאמא מדרום אמריקה הסלט שהביאה לארוחות עם חברים עד שהם כבר קראו לו פשוט “הסלט של ליבי”.
סלט העדשים השחורות והבטטה של ליבי
מצרכים:
כוס עדשים שחורות
מעט כמון
בטטה אחת, חתוכה לקוביות בגודל של כ־1 ס"מ
עגבנייה גדולה, חתוכה לקוביות קטנות
בצל אדום, קצוץ
כוסברה קצוצה
2–3 שיני שום
מיץ מלימון אחד
שמן זית
מלח
פלפל שחור
אופן ההכנה:
מבשלים את העדשים השחורות בסיר עם הרבה מים ומעט כמון, רק עד שהן מתרככות אך עדיין נשארות מעט קראנצ'יות.
מסננים, מזלפים עליהן מעט שמן זית ומוסיפים מלח.
במקביל מחממים תנור ל־180 מעלות. מסדרים את קוביות הבטטה על תבנית מרופדת בנייר אפייה, מזלפים שמן זית ומתבלים במלח ובפלפל.
צולים עד שהבטטות שחומות, רכות ומתוקות, והופכים אותן במהלך האפייה כדי שיקבלו צבע מכל הצדדים.
מעבירים לקערה את העדשים, קוביות הבטטה, העגבנייה, הבצל האדום והכוסברה.
כותשים 2–3 שיני שום ומוסיפים יחד עם מיץ לימון, שמן זית, מלח ופלפל.
מערבבים, טועמים ומתקנים תיבול.
זה טעים, זה בריא וזה מה שליבי אהבה.
היום המשפחה כבר לא מסוגלת תמיד להכין את הסלט הזה סתם כך לארוחת ערב משפחתית. שלי סיפרה שקשה לה לראות אותו עומד על השולחן ולדעת שליבי לא תגיע לקחת ממנו.
אבל בשביל להנציח אותה, היא כן מכינה.
כי עבור משפחת כהן מגורי, לזכור את ליבי פירושו לא רק לספר שהיא נרצחה, פירושו לספר שהיא צחקה, שהיא רכבה, שהיא טיילה, שהיא אספה אנשים מסביבה, שהיא הייתה מתקשרת לאמא מדרום אמריקה לשאול כמה כמון לשים בעדשים, שהיא הייתה דואגת שבערב שישי כולם ישבו יחד לאכול ושהיא אהבה אוכל כמו שאהבה את החיים: בהתלהבות, בחיוך, עם כל הלב.
משפחתה מבקשת היום מאנשים להמשיך לעקוב אחרי ליבי, לקרוא עליה, לספר עליה ולהכיר אותה. באתר שהקימו לזכרה הם כותבים שהדרך שלהם להשאיר אותה בעולם היא לגרום לעוד ועוד אנשים לדעת מי הייתה וכמה טוב עשתה.
ואולי זו בדיוק המשמעות של “הטעם שנשאר”.
לפעמים אדם נשאר במשפט שאמר, לפעמים בשיר, לפעמים בצחוק שמישהו עדיין יכול לשמוע בראש ולפעמים הוא נשאר בקערה גדולה שמונחת במרכז השולחן, עם עדשים שחורות ובטטה מתוקה, כשמישהו מספר לילדים:
היום אנחנו מכינים את הסלט של ליבי, כדי שהיא תהיה כאן איתנו לעוד רגע.
יהי זכרה של ליבי כהן מגורי ברוך. השם יקום דמה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
