בלי שמצמצנו אנחנו שניה לפני הסיפתח של השנה האזרחית החדשה. שנת 2017 הייתה עמוסה בפאן האישי ברגעים מאוד מורכבים, מצד אחד איבדתי שני חלקי פאזל מהלב, שני אהובים ויקרים בטרם עת, בני דודיי רוני בראל ז”ל ויוסי לברן ז”ל – וזהו כאב כפול קשה מנשוא עם איתות להמשיך ולתת ולעשות ולחיות בכל הכח – שהרי במותם הם ציוו לנו חיים.
אומרים שבתקופות הכי קשות שלך אתה לומד על עצמך הכי הרבה. המוח לא מפסיק לעבוד, הלב לא מפסיק לפעום ורק לך זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. בתקופות הכי קשות שלך אתה מתחזק, אתה לא יודע את זה, אתה לא מרגיש את זה, אבל יש איזה משהו בתקופות האלה שמרים אותך למעלה. אולי זה הרצון הזה להוכיח שאתה הכי טוב בעולם רגע לפני שאתה נשבר. אולי זה יצר ההישרדות שנולדת אתו. אבל אם אתה בתקופה קשה – תשמח. כי בסופו של דבר רק טוב ייצא מזה.
אומרים גם שכל דבר שמתחיל – לבסוף נגמר, שום דבר לא נמשך לנצח. מה שהתחיל בחיוך ייגמר בדמעה – והיכן שהמילים לא עבדו השתיקה כבר תעשה את העבודה. ובשנה הזו היו הרבה רגעים שהייתי צריכה להישיר מבט, לשתוק ולתת לעשייה לדבר. בשנה הזו היו גם המון רגעים סימפטיים בדיוק כפי שציירתי אותם, לא יכולתי לבקש טוב יותר כשהעיתון שבו אתם אוחזים הוא לגמרי גולת הכותרת – סגירת מעגל של שני עשורים מלאי עשייה, יצירה וכתיבה. הכרתי המון אנשים בשנה הזו, עברתי להתגורר בעיר המופלאה הזו, רחובות ורק התחלתי את הדרך בה. ב-2018, אני כמעט בטוחה, אכבוש את המטרות הנוספות שהצבתי בדרכי אל היעד.
לכבוד 2018 שבפתח, אאחל שתשכון בעיר הזאת קבלה של כל אדם – שנביט על עצמנו לפני שנסתכל על אחרים, שנבקר את יכולותינו לפני שנתבדח על הישגים של הזולת, שנדע לפרגן יותר, להעצים יותר ולתת הרבה יותר. שנדע להעביר מסר במבט, שנלמד להקשיב ולא רק נדבר. שנאהב ונאהב ונאהב – אבל גם נלמד לקבל אהבה וכשצריך גם נדרוש אותה. שנדע לזכור את האנשים שבנו את האופי שלנו, לא רק את הטובים שבהם אלא את אלו שגרמו לנו לצער, לקושי – בזכותם אנו שורדים!
שנדע לכבד ושנצא תמיד מכובדים, שנעצור להושיט יד לקרובים אלינו בדיוק כמו שאנו מגישים לילד או לקשיש זר ברחוב. שנדע לתת מבלי לרצות לקבל, שנדע להיות חברים ונפריד בין מעמד ומקצוע לבין החיים הפרטיים, שנדע להאמין שהכול אפשרי – גם הבלתי אפשרי.
שנה מוצלחת ורק בריאות, ליזה
