“רופאת הנשים שלי אמרה לי ‘לא תוכלי ללדת, לא תהיי אמא’. כשיצאתי ממנה ידעתי שיבוא יום ואחזור אליה עם הילד שלי”

ראיון חג מיוחד, עם המון תקווה >>

דבורה לוי (בדוי) ילדה בגיל 49 את בנה הבכור והיחיד. אף אחד כמעט לא העניק לה את הסיכוי להרות בגיל המתקדם כולל רופאת הנשים אליה הקפידה ללכת בשביל להגשים את החלום. אף אחד, חוץ מאחד: בורא עולם.

“האמנתי בו, האמנתי שהוא יביא לי ילד, ידעתי שאהיה אמא, עשיתי השתדלויות רבות ועברתי מכשולים גדולים אבל בתוך תוכי האמנתי בו, האמנתי בכל לבבי שיבוא יום ובני יקרא לי אמא”, אמרה השבוע לחדשות 08 בהתרגשות. לוי נולדה וגדלה בבית דתי מסורתי, משפחה נורמטיבית עם קידוש בליל שישי, שבעה אחים ואחיות המאוחדים סביב השולחן ונהנים מזמירות שבת. אלא שמהר מאוד היא הבינה שהיא רוצה לצאת קצת מהבית ואת השירות הלאומי עשתה בדרום.

לאחר מכן עברה לעיר הגדולה, תל אביב, שם החליטה להתמקד ברזי המדע והרפואה. “במשך השנים למדתי ומימנתי לבד את הלימודים ואת המחיה. להורים לא הייתה האפשרות לתמוך אז בבוקר עבדתי במשק בית ובערב יצאתי ללימודים. גברים לא היה חסר אבל לא מצאתי את שאהבה נפשי והזמן עבר. למרות זאת ידעתי תמיד שיגיע היום שבו אפגוש את הגבר של חיי ואנשא. הכרנו כשהייתי בת 43 באמצעות שידוך של מכרה משותפת ואחרי חודש בעצת רב, הוא הציע לי להינשא. לא היה לי זמן לעכל את הזוגיות וכבר הייתי תחת חופה”.

מיד לאחר חתונתם, הודיעה דבורה לבעלה, לו יש ילדים מנישואיו הראשונים, כי היא רוצה להגשים את חלומה: להיות אמא. “לו לא הייתה בעיה מבחינת פוריות, אצלו הכל היה תקין והבעיה הייתה אצלי – אני בגיל מתקדם והנתונים לא היו לטובתי. בגיל הזה הסיכוי להרות הוא לא נורמלי, אז אמרתי לו מראש שנצטרך לעשות טיפולים. בהתחלה הוא לא היה מוכן לשמוע על אופציה כזו, מבחינתו הכל חייב להיות טבעי ומשמיים, הדבר הפריע לו בעיקר מבחינה הלכתית. היה לי קשה מאוד עם העקשנות שלו ולמזלי הייתה לי עזרה מהנשים במשפחה שלו שהצליחו לשכנע אותו להסכים לטיפולים – ואז התחלנו בתהליך.

אני קוראת לסיפור שלי נס – ולמה זה נס? כי מהרגע שהתחלנו את התהליך ובהתחשב בנתונים שלנו ההתחלתיים, זה קרה יחסית מהר. אם מסתכלים על אחרים שלוקח להם שנים על גבי שנים להיקלט להריון, אצלנו זה ארך שנתיים, אבל עם המון מכשולים וייסורים בדרך, רגעים לא מעטים של ייאוש ובעיקר אמונה גדולה בבורא עולם”.

ספרי לי על התהליך.

“בתחילה התנהלנו דרך הקופה. בקופה עשו לי את כל הטיפולים האפשריים לגיל שלי, כולל השבחת זרע בכדי לקדם את התהליך אבל עדיין היו ביציות שניסו להפרות – אך ללא הצלחה. רופא נשים היפנה אותי לרופא נוסף שאמר לי שאין סיכוי ללדת בצורה טבעית, אצלי הסיפור היה גמור מבחינתו ואוכל ללדת אם וכאשר בטיפולים בלבד.

מרופאת הנשים שלי יצאתי בדמעות. אני לא אשכח לעולם איך היא אמרה לי ‘את לא תוכלי ללדת, לא תהיי אמא’ וכשיצאתי ממנה ידעתי שיבוא יום ואני עוד אחזור אליה עם הילד שלי. נשאתי עיניים לה’ והתפללתי בכל הזדמנות, קרעתי את השמיים בתפילות שבקעו מעומק ליבי וידעתי שהתפילות הן שיובילו אותי להיות אמא. לכל מקום שהגעתי אליו שאלו אותי ‘למה את צריכה את זה בגיל כה מאוחר?’, הייתי הולכת לקופת החולים והאחיות שראו שאני הולכת לכל הבדיקות ולא עוצרת אמרו לי ‘למה את צריכה לסכן את הבריאות שלך בגיל כזה?’, הן ייאשו אותי, לא נתנו לי אמונה או תקווה שזה מה שיהיה, אבל כל הזמן התפללתי, נאחזתי רק באמונה כי כל היתר פשוט לא האמינו שאשה בגילי מסוגלת ללדת, להיות אמא”.

לאחר שהניסיונות לא הצליחו דרך קופת החולים וכשהיא כבר בת ארבעים ושש, הבינו דבורה ובעלה כי עליהם לפנות לרופא מומחה בסוגיות מורכבות מעין אלה ופנו לפרופ’ לברן. “לבעלי קשה לקבל כישלונות, הוא עשה מאמץ מיוחד והיה קשה לו לראות אותי בוכה ומיואשת מההמתנה לילד משלי. כשהתחלנו את התהליך אצל פרופ’ לברן, ההפריה הראשונה נקלטה, אבל זמן קצר לאחר מכן נפל ההריון. התרסקנו. לי זה היה קשה כפליים מפני שלא הייתה לי תמיכה מאף אחד. הוא ראה הכל שחור ואני רואה דברים בוורוד. אזרתי אומץ ואמרתי לו שאעשה הכל כדי שזה יקרה והלכנו לקבל ברכה מהרב. למרות שמעולם לא נהגתי לפקוד קברות צדיקים הבנתי שיש שם כוח עצום אבל צריך להתמקד. התחזקתי באמונה והרגשתי שזה עניין של זמן, ידעתי שאהיה אמא”.

היכן בעצם באה לידי ביטוי ההתחזקות שלך באמונה?

“תראי, לי מאז ומתמיד הייתה אמונה חזקה אבל התחלתי יותר ללכת לשיעורי תורה עם התמקדות על טהרת המשפחה, הרצאות על זוגיות עם רבניות ובאחד השיעורים החלטתי לעשות שיעורים בנושא אצלי בבית. לא הכרתי אף אשה, אבל הייתי מוכנה לכתת את רגליי כדי לקיים את השיעורים האלה, מתוך האמונה הגדולה שלי שיום יבוא ויקרה הנס הזה. תליתי שלטים ברחוב, פניתי לנשים שאני לא מכירה, התחננתי שיבואו לשמוע שיעור תורה ועשיתי השתדלות ממש גדולה, קרעתי את השמיים בבכי ובתפילות ועשיתי את השיעורים בביתי, שוב עם המון ניסיונות בדרך.

באחד הימים שמעתי על מישהי עם סיפור חיים מאוד מיוחד שאירע לה נס גדול. הרופאים הזהירו אותה ואמרו לה שיש לה תינוקת ללא גפיים, שכך רואים באולטרסאונד והמליצו לה להפיל אבל בעצת הרב עובדיה יוסף היא השאירה את התינוקת. הוא ביקש ממנה רק דבר אחד: להגיד כל יום את נשמת כל חי ובסוף נולדה לה תינוקת בריאה, אפילו הרופאים היו בהלם. היא הגיעה אליי ועשתה ערב נשמת כל חי בביתי. הערב היה מלא בנשים שקראו יחד את התפילה למעני והיא סיפרה את הסיפור שלה כדי לחזק נשים אחרות. לקחתי על עצמי בעקבות הערב הזה להגיד את נשמת כל חי עד שאני מקבלת את התינוק לידיי”.

קברי צדיקים, רבנים וישועות

“בכלל לא הייתי בקטע של קברות צדיקים. במשפחה שלנו אין את הדבר הזה, למרות המסורת זה לא היה מהבית ללכת לקברות צדיקים וגם הייתה תקופה שהייתי מזלזלת בכך, בעוונותיי הרבים. הבטחתי לעצמי שאני עושה את הכל למען המטרה והתחלתי ללכת גם לקברות צדיקים, כשהייתי מיואשת מזה שאין לי ילד – אבל המשכתי להאמין. הלכנו לקבר רבי שמעון בר יוחאי ואחר כך לקבר של איזה אדמו”ר בירושלים ששמעתי שמי שעולה אליו נושע במה שהוא מכוון אליו. התחננתי לבעלי שניסע. הוא לא כ”כ היה בעניין אבל לבסוף הסכים. אמרו לנו שהקבר נמצא ליד גן סאקר, התחלנו לחפש, שאלנו אנשים ואף אחד לא ידע איפה זה עד שמישהו הראה לנו איך מגיעים. עברנו המון ייסורים בדרך וכשהגענו הקבר היה ריק, לא היה שם איש. ציפינו שמקום כזה ידוע – שיהיה מלא באנשים אבל היינו רק בעלי, אני והצדיק.

התחלנו להתפלל ופתאום הגיעה אישה שלא מצאה שם את עצמה והייתה זקוקה למישהו שיסביר לה מה לעשות. אמרתי לעצמי בלב שרק בשבילה היה שווה לעבור את הדרך המטלטלת. אחרי שחזרנו, באחד מהעלונים של בית הכנסת שבעלי הביא קראנו שיש קבר בטבריה של מישהו שכל מי שבא אליו זוכה לישועות בעיקר בכל מה שנוגע לזרע בר קיימא. נסענו והתחלנו לחפש – במשך שעות הסתובבנו, אנחנו מחפשים ומחפשים אך לא מוצאים כלום. בעלי היה מתייאש מהר מאוד אבל אני ראיתי את זה כעוד ניסיון. לא מצאנו כיוון, כלום כלום ועוד מעט מחשיך.

התרחקנו קצת מהמקום והגענו למן מכללה, נכנסנו למשרד ושם אף אחד לא ידע על איזה קבר מדובר אבל אמרו לנו שיש במעלה ההר קבר. עלינו להר הזה ושוב היינו לבד, עוד הפעם היינו בעלי אני והצדיק. המקום היה מעט מוזנח אבל כלום לא עניין אותנו, ישבנו שם שנינו באווירה פסטורלית עם הקבר, הרגשנו איזו אוירה מיוחדת, קרענו את השמיים בתפילות וחזרנו. הרגשתי שזה עומד לקרות. בהמשך עשיתי הפרשת חלה עם נשים רבות שהתגייסו להתפלל להצלחתי וחודש אחרי התבשרנו שהטיפול הצליח, שאני בהריון!”.

תקופת ההריון עברה בקלילות ולמרות גילה המתקדם היא לא הייתה בהריון בסיכון ולא חוותה סוכרת הריון. “אחרי כל המשברים, היה לי הריון חלומי והלוואי על כל אישה הריון כזה”, היא אומרת בחיוכה היפהפה.

ואז, חלפו 9 חודשים והגיח בנך הבכור. מה עבר עלייך?

“למרות שהרופא אמר שאני יכולה ללדת לידה טבעית, התעקשו שאלד בניתוח קיסרי. פחדו מאוד מהגיל ולא היו מוכנים לקחת שום סיכון. בשלב מסוים עשו זירוז וגם אז התינוק לא יצא. עברתי לילה קשה מאוד, פשוט סיוט נורא וכשראיתי שלא הולך הסכמתי לניתוח. בכל הזמן הזה רק הודיתי לה’. אפילו כשהייתי עם הצירים הכי קשים רק אמרתי תודה, דיברתי אליו, התפללתי אליו בשפה שלי, הודיתי לו על הכאבים, על הרגע, על השמחה ועל הכל. בשמונה בערב הוא יצא, הביאו אותו לבעלי והוא רץ איתו בכל המסדרון, סיפר לכל מי שרק ראה שהוא אבא. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מאושר. כשהביאו אותו אליי עוד הייתי מעורפלת מהניתוח – אבל כך בדיוק דמיינתי את הילד שיהיה לי, טהור וכל כך יפה”.

“הבטחתי להפיץ את הנס”

את סיפורה מגוללת דבורה לוי בצנעה גדולה. היא אינה מסכימה לחשוף את פניה, כדי לשמור על פרטיותה אולם היא חושפת את ייסוריה בדרך להגשים את חלומה כי הבטיחה באחת מתפילותיה שכאשר תהיה אמא, תבשר על הנס. “דיברתי המון עם ה’, באחת הפעמים הבטחתי לו שכאשר יעשה עבורי את הנס הגדול ואם הכל יסתדר אפיץ את הבשורה לכמה שיותר נשים ואנשים, שתגיע לכמה שיותר זוגות, שתיטע בהם תקווה ואמונה כי כל אחד וכל אחת ראויים לכך.

הייתי צריכה את הרגע הנכון לקיים את הנדר הזה ואני גאה לספר את הסיפור שלי ולחזק נשים אחרות להילחם על הזכות להיות אמא ולפרסם שם שמיים. הסיפור שלי הוא הוכחה גלויה לכך שיש אלוהים, הודות לו יש לי כיום את כל מה שרציתי גם אם דברים באו מאוחר – זה בא וזה מה שחשוב. לא חשוב מתי וזה גם המסר שלי לנשים שנמצאות במצב הזה: אל תתייאשי! הייתי שם ואני מדברת מניסיון מלבד, הייתי במצב של ייאוש וכמעט הרמתי ידיים, לא היה יום שלא בכיתי. אמרתי לאלוהים ‘אם זה המצב שאתה רוצה שאני אהיה בו – כנראה שזה מה שטוב לי והשלמתי עם זה’ – והוא נתן לי כוח להמשיך, לא ליפול לייאוש.

אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי ‘אל תבקשי יותר מידי, כי אולי זה לא טוב בשבילך’, תמקדי את הבקשה והתמקדתי בתפילות, בתחינות, בזעקות ואני פונה לנשים שאולי לא מאמינות: קחו את הדוגמה שלי, תאמינו ותעשו השתדלות למען המטרה החשובה להיות אמא, זהו אושר שלא ניתן להסביר במילים. עשיתי את הכל כדי שיהיה לי ילד, עברתי הרבה מאוד ניסיונות, מלא רגעים של משבר אבל אף פעם לא רציתי להפסיק מתוך מטרה ברורה: רציתי להיות אמא. אמרתי כל יום את נשמת כל חיי ונשבעתי שכשאהיה אמא אעשה סעודת הודיה על הנס שקרה לי – ועשיתי זאת. היום יש לי את הזכות להפיץ את הסיפור שלי, היום אני אמא”.