לא מזמן הכרתי גבר עם חיוך כובש, בעשור הרביעי לחייו, קטן מימדים, צנום, מתוק אמיתי, קצת שמח, קצת עצוב, הרבה רגיש, ירא שמיים, מצחיק, כזה שמפזר חום וצ'ארם, גיבור במלוא מובן המילה. הזמנתי אותו אל משרדי הצנוע, הבטתי בעיניו וזיהיתי כוח, עוצמה של ממש, רצון עז להתאהב, לחיות, אומץ הטמון בו – שאין כדוגמתו. עוד לא ממש ידעתי מיהו, או מה עומד מאחוריו, רק שמעתי מחברים משותפים, שיש לו סיפור שובה לב ושהוא שווה ראיון. מראש אמרתי לו את האמת: "אני לא יודעת מי אתה". הוא חייך, הייתה לו הסבלנות לשבת איתי מספר שעות ולגולל בפניי את הסיפור שלו. לגבר הזה קוראים אביחי לוי וסביר להניח שלא הרמתם גבה עם התיאורים עמם פתחתי, באם גם אתם מכירים אותו. ואם כך – כנראה שגם אתם נמנים בין מעריציו, כמוני. הוא בטח לא יודע שאני מעריצה אותו אך זו הזדמנות מצוינת להקדיש לו את הטור הזה ולהצדיע לו, כי רק בורא עולם יודע מאיפה הוא שואב את הכוחות להמשיך, לסבול.
מספר ימים לאחר שפרסמתי עימו ראיון, הוא אושפז בבית החולים שוב. המצב הסתבך, אמרו לי החברים. מה הסתבך? איך הסתבך? אבל הם כבר הרי רגילים: המצב מסתבך, אביחי מתאשפז, עוברים כמה ימים, הוא מתאושש – וחוזר חלילה. הייתי בהלם. לא ידעתי איך מתנהגים במצב כזה, כל כמה ימים התעניינתי, בתוך תוכי התפללתי לבורא עולם שישמור עליו, שיחיה, כי באמת שמגיע לו. אבל הרי החיים לא הוגנים, לעתים ההוא שם למעלה נותן אגוזים למי שאין שיניים וההפך. אני לא שוכחת את הרגע ההוא בו שאלתי מאין הוא צובר כוחות, הוא סיפר שהוא לא נשבר בזכות המשפחה העוטפת, אביו שלא נכנע ומתרוצץ עימו כבר שלושה עשורים וחצי בכל העולם, בכדי להציל ולרפא אותו. הכבוד הזה שהוא רוכש למי שתרם לו כליה, למי שמלווה אותו ושם את חייו למענו – מרגש אותי. לא סתם אומרים 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
שאלתי אותו מה יותר כואב: הגוף או המצב של שעריים? הוא מיד ענה: "המצב של שעריים בלי ספק, זה יותר כואב כי עם עצמי אני יכול להסתדר אבל עם שעריים זה הרבה יותר קשה כי יש הרבה מאוד כאבים להרבה מאוד אנשים בקבוצה הזאת, יש הרבה אנשים שסובלים כשלא הולך לקבוצה". והנה, הגיע יום שישי האחרון. שאגות השמחה שזכיתי לשמוע מעבר לקו הסמארטפון היו מטורפות. היו אלה קריאות של עליית ליגה, לפחות. אלא שבשביל החבר'ה האלה, השערוקים, ההישג הזה – להישאר בליגה – הוא ככל עלייה, ככל גביע, הם עשו את זה בגדול, הם עשו את זה בזכות האהבה, בזכות הנשמה והלב ורוח ההתנדבות, הם עשו זאת בזכות האמונה. והאמת? היחיד שעבר לי בראש הוא אביחי לוי. הנה, הסיפור של מכבי שעריים, שמככבת השבוע בשער, לאחר שנשארה בליגה, ממחיש שבאמת הכל אפשרי. מרבית האנשים הספידו אותה, ריסקו אותה וזרקו אותה לפח אבל הילדים האלה שגדלו עם הסמל בבית, לא נתנו לה לרדת, לא הילדים ולא קברניטי הקבוצה שהזיעו ודמעו וסבלו והתרסקו והתבאסו וכאבו לאורך עונה שלמה.
ביקשתי לראיין אותו או אז נפלו פניי. "מצטער אני בטיפול", הוא סימס, "אתאושש על עצמי, אדבר איתך. אני מרוסק, בקושי מדבר". ונזכרתי בשאלה ההיא, עימה סיימתי את הראיון איתו. "מה יהיה הסוף?", שאלתי בלי למצמץ – והוא מיד ענה: "הסוף יהיה טוב, אני מאמין באמונה שלמה שהסוף יהיה טוב. אני אבריא בעזרת ה', אקים משפחה ואביא לאבא שלי נכד או נכדה. אני מת להיות אבא, זה ה-חלום". אז אחרי 35 שנה בדיאליזות, אין סיבה שהוא לא ינצח, אין סיבה שהוא לא יתאהב, אין סיבה שלא יהיה אבא, בזכות האמונה ובעזרת ה'.
שבת של כוחות ורפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל,
ליזה.
