במרחק קצר בין שני רחובות בדימונה נפגשו השבוע שני עולמות חיים ומוות, שמחה ויגון. בזמן שבצד אחד של העיר נתלו דגלים וחיוכים מילאו את הרחובות בזמן שגב כלפון שוחרר מהשבי ושב לארץ, בצדו השני הונמכו התריסים, והעצב ירד על בית משפחת נחמני.
שם, ברחוב מולדה 29, קיבלו בני המשפחה את הבשורה הקשה: רב־סמל במילואים מיכאל מרדכי נחמני ז"ל, בן העיר, נהרג בפעילות מבצעית בפאתי מחנה שאטי שברצועת עזה, ביום האחרון של המלחמה.
נחמני, בן יחיד בין ארבע בנות, שירת כמכונאי ציוד הנדסי כבד בגדוד הנדסה קרבית, ובשנים האחרונות עבד במפעלי ים המלח. חבריו מתארים אותו כאדם שמח, מדויק ואחראי, שתמיד ידע לעצור רגע כדי לוודא שכל פרט במקום, גם במדים וגם בבית.
לדברי אחותו שני, זה היה סבב המילואים החמישי או השישי שלו. “בערב חג ראשון הוא בדיוק ישב לאכול כשהטלפון מהצבא צלצל,” סיפרה. “אבא ביקש ממנו שיישאר עוד קצת, אבל הוא ענה: ‘אם אני לא אלך, מישהו אחר לא ייצא’. הוא היה איש של ערכים, לא יכול היה להשאיר אחרים מאחור.”
מיכאל נהרג ביום חמישי האחרון, זמן קצר לפני שהחלה הנסיגה הרשמית של צה"ל לקראת כניסת הפסקת האש לתוקף. לפי הערכות, נפגע מכדור צלף מטווח קצר כמעט ברגע האחרון של המערכה.
דימונה, עיר של כ־43 אלף תושבים, איבדה במלחמה 28 מבניה ובנותיה, חיילים ואזרחים כאחד. “זו עיר שבה כולם מכירים את כולם,” אמר ראש העירייה בני ביטון, שנכח כמעט בכל הודעת נפילה. “בכל פעם שהטלפון של קצינת הנפגעים צלצל, ידעתי שעוד משפחה הולכת להישבר. אבל כשזה מגיע לעיר בסדר גודל שלנו, אין בית שלא הושפע.”
בכל לוויה יצאו אלפים לרחובות, ובבית העלמין נמתחו השורות למרחקים. העיר כולה הפכה למפת כאב אחת גדולה, שבה כמעט כל משפחה מכירה מישהו מהשמות שעל לוחות הזיכרון.
מיכאל, שגדל בבית חם ואוהב, היה “הבן שדואג לכולם”, כפי שתיארה אחותו. “הוא תמיד היה האחרון לצאת מהבית, זה שצריך לבדוק שהכול במקום. וכשאמרנו לו בצחוק שהוא ‘בניטה’ – חצי בן, חצי בת – הוא רק חייך. הוא לא ידע לכעוס.”
במהלך המלחמה התמודד עם מראות קשים של פינוי חללים בעוטף, וסבל מסימני חרדה. “הוא לא ישן, עישן הרבה,” סיפרה שני. “אבל הוא הלך לטיפול רגשי, התחיל לדבר, לשתף. הרגשנו שהוא חוזר לעצמו.”
בערב שבו דימונה צהלה על שובם של החטופים, בבית משפחת נחמני ישבו כולם בסוכה, מביטים בסרטונים של השבים ובוכים. “השמחה והאבל התנהלו פה במקביל,” אמרה שני, “כאילו שני עולמות נוגעים זה בזה, אבל לא יכולים להתחבר. כולם חוגגים, ואצלנו – רק שקט.”
מיכאל נחמני ז״ל ייזכר בדימונה כאחד האחרונים שנפלו במלחמה, כסמל לשירות עד הרגע האחרון, לאהבה למולדת ולבחירה ללכת קדימה, גם כשאפשר היה להישאר בבית.
◼️ חדשות דימונה, ערד, ירוחם, ים המלח בווטסאפ לחצו כאן
