שורדת השבי עדה שגיא נאמה כעת בעצרת בכרמי גת למען שחרור החטופים וריגשה את המשתתפים הרבים.
מתוך דבריה: ״ביום 28 בנובמבר תמלא שנה ליום פדיוני משבי החמאס. למן היום שחזרתי ורגליי דרכו על אדמת הארץ, ב’מעבר כרם שלום’, שאלתי: איפה היה הצבא ב-7 באוקטובר? היכן הייתה המדינה שהפקירה לנפשו חבל ארץ שלם בדרומה של הארץ ובו קהילתי – קהילת ניר עוז? לא באתי היום הזה לספר על 53 ימי האימים והגיהינום שהיו מנת חלקי בחאן יונס, אך עדיין מהדהדים באוזני קולות דריכת הנשק וקולות ה”איטבח אל-יהוד” של האלפים שהתגודדו סביב המכונית של אנשי החמאס רגע לפני השחרור והמעבר לצלב האדום.
אני כאן, ואני רואה בכך נס. כל יום מחדש – נס לי ולמשפחתי האהובה, ונס למי שנפדו מן השבי בסוף חודש נובמבר 2023.
שנה חלפה ועמה מעט ברכותיה וריבוי קללותיה, ותחושת ההפקרה רק הולכת וגוברת, הולכת ומתחזקת מיום ליום. מי היה מעלה על דעתו שעדיין, 101 חטופים נמקים במנהרות של רצועת עזה. הצבא נלחם ועושה עד מעבר ליכולותיו וכוחותיו. חיילינו-בנינו נופלים, נפצעים, והכול כדי להשיב לנו – האזרחים – את מעט הכבוד שעוד נותר בנו. הלוחמים, בעוז רוח ובהקרבה אין קץ, מבקשים יותר מכול להביא את החטופים, בשלום, הביתה.
101 נשים וגברים, צעירות וצעירים, חיילות וחיילים זועקים – מבלי שקולם יישמע – ומתחננים שנעשה הכול כדי שהם ישובו הביתה. 29 מן הקוראים אלינו הם אנשי הקהילה האהובה שלי, קהילת ניר עוז, שנשברה לרסיסים ביום שבת התופת.
רק בימים האלה התפרסמו ברבים שני סרטונים של סשה טרופנוב ובהם הוא מתחנן שנעשה הכול – אבל הכול – להחזרתו. סשה היה תלמידי, כמו גם דולב יהוד, נדב פופלוול וכרמל גת, ועוד רבים שהיו תלמידיי, וגורלם המר הגיע למרבה האימה לפתחנו.
עצוב לי לומר, האזרחים רוצים, מבקשים, זועקים מעל כל במה אפשרית, נוסעים ברחבי העולם, מתחננים על הצלת נפשם של חטופינו. אבל הממשלה שלנו – היא אטומה שבאטומות. אוזניים לה ולא תשמע. עיניים לה ולא תראה. זאת אטימות ששום בר-דעת ובר-לבב לא יוכל להבין. 101 הורים, בנים, סבים, אחים מוחזקים שנה בתת-תנאים. מי יודע מה עובר עליהם מדי יום. כבר ניקרו כל כך הרבה הזדמנויות לרקום עסקאות ולהשיבם הביתה, אבל דבר לא נעשה. הימים נוקפים, העונות מתחלפות – החורף כבר כאן. איך אפשר להסתכל בעיני משפחות החטופים – שכניי לבניין, סילביה ולואיס קוניו, ששני בניהם דוד ואריאל עדיין בשבי? איך אפשר להביט בעיני הנכדים שלנו ולומר להם: כשתתגייסו ותשרתו נעשה הכול כדי שלא יקרה לכם הנורא מכול. לא להפקרת הזולת חינכנו אותם.
ההפקרה של יישובי העוטף ביום הארור ההוא וההפקרה המתמשכת של החטופים פרמה את התפר הדק של האמון שלי ושל רבים מאתנו, שבאים וזועקים מדי שבוע, במוצאי שבת – התפר העדין של האמון בינינו לבין הממשלה. ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, אך לדאבוננו, ממשלה שאיבדה את המצפן ואת המצפון המוסרי שלה.
הייתי תמימה לחשוב וקיוויתי בכל לבי שתהיינה עסקאות נוספות כדוגמת 7 הפעימות, שבחמישית מהן זכיתי להשתחרר. אבל לא כן. התראיינתי בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה, דיברתי בלי הרף, סיפרתי בכל מקום ובכל אתר, אבל גם לי אזלו המילים. נותרו רק הדמעות.
בכל כוחי, עודני נאחזת בשביב התקווה הדועכת וזועקת בקול גדול: את כולם. עכשיו!״
