מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אל תוותרי עליי": שרון אלוני קוניו יצאה מהשבי וחיכתה עוד 686 ימים לדוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | טל קופרשטיין למד מחדש לדבר ולעמוד כדי להחזיר את בנו בר הביתה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הצדעה לאנשי העוטף שבחרו לחיות כאן מחדש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | נועה מרציאנו לא חזרה מנחל עוז, במודיעין היא ממשיכה להשאיר חיים אחריה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשהמלחמה החלה, הדר גולדין כבר היה בעזה 3,354 ימים, בסופה הוא חזר לכפר סבא שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "תקווה היא חובה": רייצ׳ל גולדברג פולין איבדה את הירש, אבל לא את הקול שלה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | מהטבח ועד הטיל שפגע בסורוקה: שלוש השנים של פרופ׳ שלומי קודש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 5,000 פיתות בבוקר אחד: הפלאפל בבאר יעקב שהפך לחמ״ל שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | היא שרדה את הנובה עם שבר בעמוד השדרה – היום אסתר מבת ים עומדת ומספרת שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כמעט כל שבוע הוא יוצא מגבעת שמואל כדי להביא ללוחמים אוכל חם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אשתו נרצחה, הוא נחטף – ובנו חיכה 491 ימים שאבא יחזור שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא כבר יצא מהתופת – אבל בן שמעוני מאשקלון חזר כדי להציל עוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 505 ימים גדרה חיכתה לעומר – ואז המסוק עבר מעל הבית שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | ״אם אני פחות טוב – אנשים ימותו״: המחברת שהשאיר אחריו חן בוכריס מאשדוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אחרי שנדקר בפיגוע, רועי מגן יבנה שאל דבר אחד: האם עדיין יוכל להתגייס? שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | ״צריכים אותי, עכשיו״: המורה מאילת שיצא מהכיתה למלחמה ולא שב שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 505 ימים חיכתה הרצליה לעומר שם טוב, ואז הוא חזר וכתב: "כמה טוב להיות" שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | שחק מדר נרצח בנובה, אמו מירב הפכה את הזיכרון שלו למעשים טובים בכל דימונה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא אהב קפה וחברים: אחרי שעמית נפל בעזה, אור יהודה הקימה מקום שממשיך אותו
מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אל תוותרי עליי": שרון אלוני קוניו יצאה מהשבי וחיכתה עוד 686 ימים לדוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | טל קופרשטיין למד מחדש לדבר ולעמוד כדי להחזיר את בנו בר הביתה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הצדעה לאנשי העוטף שבחרו לחיות כאן מחדש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | נועה מרציאנו לא חזרה מנחל עוז, במודיעין היא ממשיכה להשאיר חיים אחריה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשהמלחמה החלה, הדר גולדין כבר היה בעזה 3,354 ימים, בסופה הוא חזר לכפר סבא שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "תקווה היא חובה": רייצ׳ל גולדברג פולין איבדה את הירש, אבל לא את הקול שלה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | מהטבח ועד הטיל שפגע בסורוקה: שלוש השנים של פרופ׳ שלומי קודש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 5,000 פיתות בבוקר אחד: הפלאפל בבאר יעקב שהפך לחמ״ל שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | היא שרדה את הנובה עם שבר בעמוד השדרה – היום אסתר מבת ים עומדת ומספרת

שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "אל תוותרי עליי": שרון אלוני קוניו יצאה מהשבי וחיכתה עוד 686 ימים לדוד

שרון אלוני־קוניו נחטפה מניר עוז יחד עם בעלה דוד ובנותיהם התאומות אמה ויולי. אחרי 52 ימים היא והילדות שוחררו, אבל דוד נשאר בעזה. ברגע שבו הופרדו הוא ביקש ממנה דבר אחד: "אל תוותרי עליי". במשך 686 ימים נוספים שרון, שחזרה בעצמה מהשבי, הפכה את ההבטחה הזאת למאבק חייה. באוקטובר 2025, אחרי 738 ימים, דוד חזר אליה ואל הבנות – ולבסוף גם הביתה ליבנה.

ב־27 בנובמבר 2023 יצאה שרון אלוני־קוניו מרצועת עזה כששתי בנותיה הקטנות לצדה.

זה היה אמור להיות רגע של חזרה הביתה. במובנים רבים הוא היה. אבל עבור שרון, השבי לא באמת הסתיים באותו יום.

דוד נשאר שם.

ב־7 באוקטובר 2023 שהו בני משפחת קוניו בביתם בקיבוץ ניר עוז. שרון, דוד והתאומות אמה ויולי, שהיו אז בנות שלוש, נחטפו לרצועת עזה. גם אחותה של שרון, דניאל אלוני, ובתה אמיליה נחטפו, וכך גם בני משפחה נוספים ממשפחת קוניו. הבית נשרף בזמן המתקפה, ובשיחה שהגיעה למד"א אפשר היה לשמוע את רגעי האימה מתוך הממ"ד ואת הילדות בוכות כאשר העשן מילא את הבית.

שרון והבנות שרדו 52 ימים בשבי חמאס. במהלך התקופה היא הופרדה מאחת מבנותיה ושבה והתאחדה איתה בהמשך. אבל הפרידה הקשה ביותר הגיעה דווקא כשכבר נפתחה הדרך לשחרור.

שרון סיפרה כי לפני שנלקחה עם הבנות במסגרת עסקת החטופים, דוד לקח אותה הצידה. הוא אמר לה שהוא מפחד וביקש ממנה: "אל תוותרי עליי".

היא הבטיחה לו שלא תוותר.

שרון, אמה ויולי יצאו לחופשי. דוד נשאר בעזה.

מאותו הרגע התהפך התפקיד שלה. במשך 52 ימים הייתה שרון אחת האנשים שמדינה שלמה חיכתה להם. עכשיו היא הייתה זו שמחכה.

והיא עשתה את זה כשהיא עצמה עוד מנסה להבין איך חוזרים מהשבי.

כבר בינואר 2024, באירוע שערכה עיריית יבנה לציון 100 ימים ל־7 באוקטובר, עמדה שרון מול תושבי העיר ואמרה שהנפש שלה ושל הבנות עדיין רחוקה משיקום. לצד אביה רמוס אלוני, תושב יבנה, היא הודתה לתושבים שליוו את המשפחה וקראה להשיב את דוד ואת יתר החטופים.

הקשר ליבנה אינו הערת שוליים בסיפור הזה. הוריה של שרון, רמוס וריקי אלוני, חיים בעיר; אחותה דניאל ובתה אמיליה, שגם הן נחטפו ושוחררו, שבו אליה; ובמהלך השנתיים שלאחר 7 באוקטובר הפכה יבנה לאחד העוגנים של המשפחה ושל המאבק להשבת דוד. העיר קיימה אירועים, טקסים ופעילויות שבהם השתתפו בני משפחת אלוני־קוניו, ובטקס הזיכרון העירוני סיפרה שרון בעצמה על השבי ועל הרגע שבו הופרדה מבעלה.

בינתיים אמה ויולי גדלו.

הן חזרו מהשבי כשהיו בנות שלוש, אבל אבא שלהן נשאר באותו מקום בזמן שהחיים שלהן המשיכו להתקדם בלעדיו.

שרון סיפרה לאורך התקופה על השאלה שהבנות חזרו ושאלו: מתי אבא יחזור. בקיץ 2025, לקראת יום הולדתן החמישי, היא כתבה שכמעט שנתיים דוד לא היה שם כדי לחבק אותן, לקחת אותן לגן, לשחק איתן ולראות אותן גדלות.

והיא המשיכה לקיים את ההבטחה שנתנה לו.

שרון הופיעה בעצרות, דיברה בתקשורת ובכנסת וקראה לעסקה שתשיב את כולם. שוב ושוב חזרה אל רגע הפרידה ואל המילים האחרונות שביקש ממנה דוד: לא לוותר עליו.

עברו 500 ימים.

600.
601.

ב־10 באוקטובר 2025, כשהסכם להשבת החטופים כבר נראה קרוב, פרסמה עיריית יבנה את דבריו של ראש העיר רועי גבאי. בתוך עשרות המשפחות שחיכו ברחבי ישראל, הוא הזכיר במפורש את דוד קוניו ואת המשפחה שחיכתה לו בעיר: שרון והתאומות.

שלושה ימים אחר כך זה קרה.

ב־13 באוקטובר 2025, אחרי 738 ימים בשבי, דוד קוניו חצה את הגבול בחזרה לישראל יחד עם יתר החטופים החיים ששוחררו באותו יום. צה"ל תיעד את שובם ואת מפגשיהם עם בני משפחותיהם.

עבור שרון עברו אז 686 ימים מאז היום שבו היא והבנות יצאו מהשבי בלעדיו.

686 ימים מאז שהבטיחה.

פחות משבוע לאחר מכן, ב־19 באוקטובר, נסגר עוד מעגל. דוד השתחרר מבית החולים ועשה את הדרך לבית המשפחה ביבנה. העירייה קראה לתושבים לצאת עם דגלי ישראל ולעמוד לאורך הדרך, ותושבים המתינו לו כשהגיע אל שרון ואל הבנות. חדשות 08 תיעד את קבלת הפנים בעיר.

יש הרבה סיפורים בתוך שלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר. סיפורים על מי שנרצחו, מי שנלחמו, מי שהצילו ומי שחזרו.

הסיפור של שרון אלוני־קוניו הוא גם סיפור על מי שחזרה, אבל לא באמת הייתה יכולה לחזור עד שמישהו אחר חזר איתה.

היא נאלצה להיות בו־זמנית שורדת שבי ואמא לשתי ילדות ששרדו שבי. להתמודד עם מה שעבר עליהן, ובאותו זמן לקום שוב ושוב ולספר לעולם שהאדם שחלק איתן את אותו גיהינום עדיין נמצא שם.

ובמשך 686 ימים היא עשתה את הדבר שהבטיחה לדוד ברגע הפרידה.

היא לא ויתרה עליו.

ב־13 באוקטובר 2025 ההבטחה הזאת הגיעה לסופה.

וב־19 באוקטובר, אחרי 738 ימים, דוד קוניו נכנס הביתה ליבנה.

הפעם, כולם היו שם.

זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.

צילום: דוברות עיריית יבנה

להצטרפות לקבוצה בוואצפ של יבנה

לחצו כאן
דילוג לתוכן