מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשהמלחמה החלה, הדר גולדין כבר היה בעזה 3,354 ימים, בסופה הוא חזר לכפר סבא שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "תקווה היא חובה": רייצ׳ל גולדברג פולין איבדה את הירש, אבל לא את הקול שלה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | מהטבח ועד הטיל שפגע בסורוקה: שלוש השנים של פרופ׳ שלומי קודש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 5,000 פיתות בבוקר אחד: הפלאפל בבאר יעקב שהפך לחמ״ל שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | היא שרדה את הנובה עם שבר בעמוד השדרה – היום אסתר מבת ים עומדת ומספרת שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כמעט כל שבוע הוא יוצא מגבעת שמואל כדי להביא ללוחמים אוכל חם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אשתו נרצחה, הוא נחטף – ובנו חיכה 491 ימים שאבא יחזור שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא כבר יצא מהתופת – אבל בן שמעוני מאשקלון חזר כדי להציל עוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 505 ימים גדרה חיכתה לעומר – ואז המסוק עבר מעל הבית שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | ״אם אני פחות טוב – אנשים ימותו״: המחברת שהשאיר אחריו חן בוכריס מאשדוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אחרי שנדקר בפיגוע, רועי מגן יבנה שאל דבר אחד: האם עדיין יוכל להתגייס? שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | ״צריכים אותי, עכשיו״: המורה מאילת שיצא מהכיתה למלחמה ולא שב שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 505 ימים חיכתה הרצליה לעומר שם טוב, ואז הוא חזר וכתב: "כמה טוב להיות" שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | שחק מדר נרצח בנובה, אמו מירב הפכה את הזיכרון שלו למעשים טובים בכל דימונה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא אהב קפה וחברים: אחרי שעמית נפל בעזה, אור יהודה הקימה מקום שממשיך אותו שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 694 ימים עד שעידן שתיוי מגני תקווה חזר הביתה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא יצא מהבית עם אקדח והגן על אופקים – הרחוב שבו נלחם יישא את שמו מהממ״ד למדים: שלושה צעירים מהעוטף מספרים למה בחרו להתגייס אחרי 7 באוקטובר איזנקוט ברייכמן: ״נתניהו קיבל התרעות לפני 7 באוקטובר – זה מחדל עמוק מאוד״
מבזקים
שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשהמלחמה החלה, הדר גולדין כבר היה בעזה 3,354 ימים, בסופה הוא חזר לכפר סבא שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | "תקווה היא חובה": רייצ׳ל גולדברג פולין איבדה את הירש, אבל לא את הקול שלה שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | מהטבח ועד הטיל שפגע בסורוקה: שלוש השנים של פרופ׳ שלומי קודש שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 5,000 פיתות בבוקר אחד: הפלאפל בבאר יעקב שהפך לחמ״ל שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | היא שרדה את הנובה עם שבר בעמוד השדרה – היום אסתר מבת ים עומדת ומספרת שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כמעט כל שבוע הוא יוצא מגבעת שמואל כדי להביא ללוחמים אוכל חם שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | אשתו נרצחה, הוא נחטף – ובנו חיכה 491 ימים שאבא יחזור שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | הוא כבר יצא מהתופת – אבל בן שמעוני מאשקלון חזר כדי להציל עוד שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | 505 ימים גדרה חיכתה לעומר – ואז המסוק עבר מעל הבית

שלוש שנים ל – 7 באוקטובר | כשישראל חיפשה את נעדריה, ארז משה מלוד עבד כדי להשיב לנרצחים את שמם

בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, כשאלפי משפחות עוד חיפשו תשובות, ארז משה מלוד עזב את ביתו ויצא עם מתנדבי יחידה 360 לזירות הטבח ולמחנה שורה. במשך שבועות הוא עסק בפינוי חללים, בתהליך הזיהוי ובהכנת הנרצחים לקבורה. בלי נשק ובלי קרב, הוא היה חלק מאחת המשימות הקשות והפחות מדוברות של אותה שבת: לתת לכל אדם בחזרה את שמו, ולכל משפחה את האפשרות להיפרד.

יש גיבורים של 7 באוקטובר שקל לראות: מי שנלחמו. מי שחילצו. מי שהצילו חיים, ויש אנשים שהגיעו אחרי. אחרי הירי. אחרי הקרבות. אחרי שהחיים כבר אבדו. המשימה שלהם לא הייתה להציל אדם, אלא לעשות את הדבר האחרון שעוד אפשר לעשות עבורו: לשמור על כבודו, לזהות אותו ולהביא לכך שמשפחתו תוכל לדעת שהוא נמצא וללוות אותו בדרכו האחרונה.

ארז משה מלוד היה אחד מהם.

משה, יליד 1994, עבר לאחר נישואיו ללוד והיה מראשוני הרוכשים בשכונת גני איילון החדשה. כבר לפני המלחמה שימש ראש צוות ביחידה 360 באזור רמלה־לוד והתנדב באירועי חירום ובמשימות של טיפול בכבוד המת.

בבוקר 7 באוקטובר 2023 השתנה קנה המידה של המשימה לחלוטין.

כשהחדשות הראשונות מהדרום החלו להגיע, יצא משה עם מתנדבי היחידה. לפי תיעוד פעילותו, בשבועות הראשונים הוא פעל בקיבוצים שנפגעו, באזור מסיבת הנובה ובמחנה שורה של הרבנות הצבאית. העבודה כללה פינוי חללים, סיוע בתהליך הזיהוי והכנת הנרצחים לקבורה, ובמקביל סייעה היחידה בהפעלת מוקד עבור משפחות נעדרים וחטופים ובליווי משפחות.

כדי להבין מה התרחש שם צריך להבין מה היה מחנה שורה באותם ימים.

צה"ל מתאר כיצד כבר בשעות הראשונות של 7 באוקטובר הפך המחנה למוקד הלאומי המרכזי לטיפול בחללי המתקפה. לצד הטיפול בחללי צה"ל הוקמה במקום תחנת ריכוז ייעודית לחללים אזרחיים, לאחר שהתברר שממדיו חסרי התקדים של האסון מחייבים מערך נוסף. אנשי הרבנות הצבאית, משטרת ישראל, גורמי זיהוי וגופים מסייעים עבדו שם סביב השעון.

מאחורי המילה "זיהוי" הייתה משמעות אנושית עצומה.

באותם ימים היו ברחבי הארץ משפחות שלא ידעו אם יקיריהן נרצחו, נחטפו, נפצעו או עדיין מסתתרים. כל זיהוי שהושלם לא היה עוד שורה בטבלה. הוא היה טלפון למשפחה. סוף לחיפוש אחד ותחילתו של אבל אחר.

צה"ל תיאר בדיעבד את אנשי מחנה שורה כמי שעבדו "לילות כימים" במשימת חסד של אמת, תוך שימוש באמצעי זיהוי שונים והקפדה על זיהוי ודאי לפני הבאת החללים לקבורה.

ובתוך המערכת העצומה הזאת היה גם ארז מלוד.

לא חוקר משטרה ולא פתולוג. מתנדב שזו הייתה השליחות שאליה הוכשר, ושמצא את עצמו בתוך אירוע שאיש לא יכול היה להתכונן באמת לממדיו.

עיריית לוד כתבה עליו חודשים לאחר מכן כי המראות שאליהם נחשף בתקופת ההתנדבות במחנה שורה "ילוו אותו כל חייו". ובכל זאת, נכתב שם, הוא המשיך בדרכו ובהתנדבותו.

גם בחדשות 08 כבר פגשה המערכת את משה בתוך אותה עשייה. בדצמבר 2023, בתערוכה שהציגה את פעילות מערכי ההתנדבות, הוא הוצג כמפקד צוות רמלה־לוד של יחידה 360, לצד מתנדבים שסיפרו על הפעילות ביישובי העוטף ובמחנה שורה.

כמה חודשים אחר כך החליטה לוד שהעבודה הזאת צריכה לקבל פנים.

לקראת יום העצמאות ה־76 של מדינת ישראל בחרה העיר 14 תושבים ונציגי מערכות הביטחון, ההצלה וההתנדבות להשיא את המשואות העירוניות בסימן הגבורה במלחמת חרבות ברזל. ארז משה נבחר להשיא את משואת ארגוני החירום וההצלה.

ביחידה שבה התנדב אמרו אז שההוקרה אינה שייכת רק לו. הם ביקשו להקדיש אותה גם למתנדבים האחרים ולבני משפחותיהם, שאפשרו להם להיעדר מהבית במשך ימים ושבועות כדי לבצע את המשימה.

אולי דווקא המשפט הזה מספר משהו חשוב על האנשים של הימים הראשונים.

הרבה מהם לא יצאו מהבית כי מישהו קרא בשמם.

הם פשוט ידעו שיש עבודה שאי אפשר להשאיר ללא אדם שיעשה אותה.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו זוכרים בצדק את מי שהסתערו לתוך האש ואת מי שהצילו אנשים חיים.

אבל לצד הגבורה הזאת הייתה גם גבורה שקטה הרבה יותר.

היא התקיימה בזירות שכבר השתתקו.

במחנה שורה.

בשעות ארוכות שבהן לא היה רגע של ניצחון ולא הייתה אפשרות להציל עוד חיים.

רק האפשרות לעשות דבר אחד נכון עבור אדם שכבר אי אפשר להציל.

לזהות אותו.

לשמור על כבודו.

ולהחזיר אותו למשפחה שלו בשם.

זה היה התפקיד שאליו נכנס ארז משה מלוד אחרי 7 באוקטובר.

ולכן, בתוך הפסיפס של שלוש השנים האלה, הסיפור שלו הוא תזכורת גם לאלה שפגשו את האסון אחרי שהקרב נגמר.

הם לא יכלו לשנות את מה שקרה.

אבל הם דאגו שגם בתוך האסון, אף אדם לא יהפוך רק למספר.

זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.

צילום: עיריית לוד

להצטרפות לקבוצה בוואצפ של לוד

לחצו כאן
דילוג לתוכן