לפני שהיה Free Pink, היה פשוט Pink. זה היה השם שענבר הימן בחרה לעצמה כאמנית גרפיטי. לפעמים גם Raven. היא השאירה את הכינוי שלה על קירות במקומות שונים, כולל בפתח תקווה, העיר שבה נולדה וגדלה. בסקר אמנות הקיר בישראל מתועדות עבודות PINK שלה גם בעיר שבה התחילה את דרכה.
ענבר נולדה ב־15 בינואר 1996 ליפעת וחיים הימן, אחות גדולה לעידו. היא גדלה והתחנכה בפתח תקווה ולמדה בתיכון אחד העם. בנעוריה הייתה חניכה ובהמשך מדריכה בבית היוצרים בעיר, במסגרת תנועת תרבות. אחר כך יצאה לשנת שירות, שירתה כלוחמת ומפקדת בגדוד קרקל ובהמשך עברה לחיפה כדי ללמוד תקשורת חזותית. היא הייתה בשנת הלימודים האחרונה שלה כשחייה נעצרו.
אבל האמנות נשארה השפה שלה.
חברים ומשפחה תיארו צעירה יצירתית, חופשייה, צבעונית, מלאה בנתינה. בעולם הגרפיטי הכירו את Pink, וציוריה הוצגו גם מחוץ לישראל. הצבע הוורוד לא היה פרט עיצובי קטן בחיים שלה. הוא הפך לחלק מהזהות שאנשים קישרו אליה.
ב־7 באוקטובר 2023 הגיעה ענבר לפסטיבל נובה לא רק כדי לרקוד.
היא עבדה במקום כ״הלפרית״, תפקיד שנועד לסייע ולתמוך במבלים שאינם חשים בטוב במהלך האירוע. כשהחלה מתקפת חמאס היא ניסתה להימלט. במשך יותר מחודשיים הוגדרה כחטופה שהמשפחה עוד מקווה להשיב בחיים. רק ב־16 בדצמבר נמסר לקרוביה כי נרצחה וגופתה מוחזקת בעזה.
ואז התחילו הקירות לדבר בשבילה.
Free Pink.
שתי מילים שהופיעו שוב ושוב על קירות, דגלים, חולצות ועבודות אמנות בארץ ובעולם. אמני גרפיטי שאולי הכירו אותה אישית ואחרים שרק הכירו את סיפורה לקחו את השם שבו חתמה על יצירות והפכו אותו לקריאה להשבתה.
יש משהו כמעט בלתי נתפס במעבר הזה.
לפני 7 באוקטובר Pink היה הסימן שענבר השאירה על קיר כדי לומר: הייתי כאן.
אחריו הוא הפך לבקשה: תחזירו אותה לכאן.
בפתח תקווה משפחתה המשיכה להיאבק. יפעת הימן, אמה של ענבר, הופיעה באירועים עירוניים, בטקסים ובעצרות, ודיברה שוב ושוב על הבת שלה ועל הצורך להחזיר אותה לקבורה בישראל. כבר בנובמבר 2023 קיימה העיר אירוע בהיכל התרבות למען החטופים, וביניהם ענבר. בינואר 2024, ביום ה־100 למלחמה, עמדה יפעת בפני תושבים ועובדי העירייה וביקשה להשיב את בתה.
הזמן המשיך לעבור.
יום הולדת.
עוד יום הולדת.
עוד עסקה שלא החזירה אותה.
עוד קיר שעליו נכתב Free Pink.
בספטמבר 2025, כמעט שנתיים אחרי 7 באוקטובר, השתתפה יפעת הימן בחנוכת גשר השבעה באוקטובר בפתח תקווה. באותו יום ענבר עדיין הייתה בעזה. גם חדשות 08 פרסם את האירוע והזכיר אותה במפורש כחטופה שטרם הושבה.
חודש אחר כך הכול השתנה.
ב־15 באוקטובר 2025 הושבה גופתה של ענבר לישראל. לאחר השלמת הליך הזיהוי נמסרה ההודעה למשפחה. יותר משנתיים אחרי 7 באוקטובר, היא הייתה שוב בארץ.
ב־17 באוקטובר יצאו מאות בני אדם ללוות אותה בדרכה האחרונה לבית העלמין ירקון בפתח תקווה.
הצבע של הלוויה היה ורוד.
גם נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל הגיעו. בבית הנשיא תיארו כיצד המשפחה ביקשה מהמשתתפים להגיע בלבוש ורוד, ברוחה של ענבר. בדברי הפרידה נאמר כי הוורוד שלה לא היה רק קישוט, אלא חלק מהאופן שבו ביטאה רוך, כוח ויכולת להאיר מקומות חשוכים.
אמה יפעת עמדה שם אחרי יותר משנתיים של המתנה ואמרה לבתה שחיכו חודש ועוד חודש, עסקה ועוד עסקה, עד שחזרה. אביה חיים דיבר על ילדה של חופש, טבע, אור ואהבה, ש״צבעה את העולם בוורוד״.
אפשר היה שהסיפור של Pink יסתיים שם.
בקבר.
אבל פתח תקווה בחרה לעשות משהו אחר.
ב־2026 הופיעה ענבר שוב על קיר בעיר.
האמן בנצי ברופמן יצר דיוקן קיר גדול שלה במפגש הרחובות ראשון לציון ורחבעם זאבי. לפי סקר אמנות הקיר בישראל, היצירה נמצאת על מבנה ציבורי בבעלות עיריית פתח תקווה. מי שעוברים במקום רואים עכשיו את פניה של האישה שבעבר היא עצמה הייתה זו שמשאירה סימנים על קירות.
זה כמעט מעגל מושלם.
ענבר ציירה את העיר.
עכשיו העיר מציירת את ענבר.
אבל ההנצחה המשמעותית ביותר אולי דווקא לא נמצאת על קיר.
במאי 2026 חנכה עיריית פתח תקווה ברחוב איכילוב 5 את ״בית ענבר״, מתחם מגורים ופעילות לצעירים ולסטודנטים שנושא את שמה. בקומת הקרקע מיועד לפעול בית קפה חברתי, ומעליו דירות לצעירים. המטרה היא ליצור בלב העיר מרחב תרבותי, חברתי וקהילתי.
זה לא במקרה בית לענבר.
נערה שגדלה בעיר והייתה חלק מבית היוצרים שלה מונצחת עכשיו במקום שאמור לאפשר לצעירים אחרים לחיות, ליצור ולהיפגש.
לא חדר זיכרון סגור.
בית.
מקום שיש בו אנשים.
קפה.
שיחות.
יצירה.
מגורים.
חיים.
יש משהו נכון מאוד בבחירה הזאת עבור מי שהייתה ענבר.
מפני שאפשר להנציח אמנית בתמונה ממוסגרת.
אפשר גם לעשות משהו שמזמין אמנים וצעירים אחרים להמשיך ליצור.
שלוש השנים שעברו מאז 7 באוקטובר שינו גם את המשמעות של שתי המילים שהפכו מזוהות איתה.
Free Pink.
בהתחלה הן היו קריאה לשחרר את ענבר.
אחר כך, כשהתברר שנרצחה, הן הפכו לדרישה להחזיר אותה לקבורה.
מאוקטובר 2025 כבר אי אפשר לכתוב אותן באותה משמעות.
ענבר חזרה.
לא בדרך שקיוו לה הוריה, אחיה, בן זוגה וחבריה.
אבל היא חזרה.
והיום, בפתח תקווה, Pink כבר נמצאת שוב על הקירות.
לא כקריאה לעזרה.
כדיוקן.
כזיכרון.
וכשמה של צעירה שהעיר החליטה להכניס גם אל העתיד שלה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, קל לספר את ענבר הימן דרך השאלה איך נרצחה ואיך הושבה מעזה.
אבל זו תהיה רק חצי מהכתבה.
כי הרבה לפני שהייתה חטופה, ענבר הייתה אמנית.
היא ציירה.
הדריכה.
יצרה.
בחרה צבע.
השאירה חתימה.
ולכן אולי הדרך המדויקת ביותר לזכור אותה אינה רק לומר שהיא חזרה לפתח תקווה.
אלא להסתכל על הקירות ולראות שהיא מעולם לא באמת הפסיקה להשאיר שם סימן.
פעם היא כתבה Pink.
במשך שנתיים אחרים כתבו Free Pink בשבילה.
והיום פתח תקווה כותבת את השם שלה בעצמה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
